לְמַעַן יֵדְעוּ

הרב יאיר פרנק , י"ב בתשרי תשע"ט

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ". בפסוק זה אנו פותחים את סדר ההקפות בשמחת תורה. ונראה, שנקודת הדעת היא  עיקר עניינו של חג הסוכות בכלל, ושמיני עצרת בפרט. "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

מבואר בחסידות, שהדעת הינה השלב האחרון במדרגות ההכרה. פעמים שאדם מחכים ולומד נושא מסויים שנים ארוכות, אך רק לאחר זמן הוא לפתע יחוש שהוא יודע אותו. משמעות הידיעה הינה הזדהות עמוקה, התקשרות פנימית אל הדבר, בבחינת "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ". הדעת היא אם כן גם השלב הראשון בו ההכרה משפיעה על העולם הרגש. וכשם שהדעת מחדשת באדם תחושות חדשות, כך היא גם מושפעת מהן. האדם אינו יכול לזכות לדעת תורה באמת, אף אם ילמד ויפלפל בה הרבה, אם עולם המידות והרגש שלו רחוק ומנוכר ממנה ומרעיונותיה. וממילא, יש בפנימיות הדעת נקודה עמוקה יותר אף מכל שלבי ההכרה שקדמו לה.

חג הסוכות מהווה 'תו סיום' לשני מחזורים של חגים. הוא האחרון שבשלושה רגלים, לאחר פסח ושבועות, והוא אף אחרון במערכת החגים שבחודש תשרי, לאחר ר"ה ויום הכיפורים. במובן הזה, יום שמיני עצרת הינו השיא של כל השנה כולה.

מחזור הרגלים הוא הזיכרון ההיסטורי של עם ישראל. בכל שנה ושנה חייב כל אדם להיזכר מחדש בהופעת רחמי שמים שביציאת מצרים ובמתן תורה. לזכות  לאמונה חדשה בפסח (חכמה) ולקבל תורה בשבועות (בינה), עד לחג הסוכות בה הוא זוכה לאותה ידיעה פנימית בצל הסוכה.

אולם ידיעה זו איננה אפשרית לולא המחזור השני של חגי תשרי. בניגוד לרגלים, מועדי תשרי הינם חגים של ההווה, של תחילת השנה הזו, ועל כן יש בהם הדגשה רבה של עבודת האדם באיתערותא דלתתא. ימי דין תשובה וטהרה. ידוע הקשר שבין דעת רבי יהושע שבניסן נברא העולם (ר"ה י ע"ב) ושאין הגאולה תלויה בתשובה (סנהדרין צז:), לבין דעת רבי אליעזר הסובר שבתשרי נברא העולם, ועל כן גם הגאולה תלויה בתשובה (ואפשר שהדבר אף רמוז בשמותיהם, שם הוי-ה ושם א-להים, עזרה מול ישועה, ואכמ"ל).

ועל כן, רק לאחר תיקון המעשים וטהרת הלב בראש השנה ויום הכיפורים יכול לזכות האדם לדעת שלמה. "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". השמחה שבחג הינה הביטוי הגודל ביותר של הדעת, ההזדהות וההתקשרות המתגלים בשמחת בית השואבה, שאין כדוגמתה בכל השנה כולה.

שיאה של אותה שמחה, הינה ביום שמיני עצרת, יום שמחת התורה, בו ה' יתברך מבקש מעמו 'עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם'. יום זה מבטא את שיא הזיווג בין כנסת ישראל לדודה – "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ".

ועוד זאת יש לומר - בפנימיות הדעת ממש מונחת גם ההכרה ש-'תכלית הידיעה שלא נדע'. האדם מכיר בפנימיותו שה' יתברך 'לית מחשבא תפיסא ביה כלל', והוא האין סוף ברוך הוא, וממילא עומק הדעת היא גם 'שלא נדע'.

אף זאת אנו מרגישים בסוכות, בשעה שאנו יושבים בבתי עראי. מבינים אנו שכל עולמנו, ובכלל זה מחשבותינו, הינם כ- 'כְּצֵל עוֹבֵר', ואילו 'אַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם'. דווקא ידיעה זו, נוסכת בנו שמחה פנימית, אמונה ובטחון.