סיפור מלחמה, ולקחיו

הנגמ"ש עמד והעלה עשן כשצופרו זועק ללא הרף, ובקצה העין אני מבחין בדני שדה מגן באש על חבריו הפצועים.

תא"ל במיל' אמציה (פצי) חן , י"ח בתשרי תשע"ט

דעות תא"ל במיל' אמציה פצי חן
תא"ל במיל' אמציה פצי חן
צילום: יוני קמפינסקי

באוגוסט 1973 נשלחתי לבית הספר לפיקוד ולמטה. בשבת של יום הכיפורים, הורו לי להתייצב בפו"ם. משם התקשרתי לאריק מפקד אוגדה 143, שידאג לספח את דני רהב ומאיר דגן זכרם לברכה, ואותי לאוגדה.

ביום השלישי למלחמה הגיעו לטסה כעשרה קצינים וסמלים שבעברם שירתו בסיירת שקד. אתם ביצעתי פעולות גמול ומארבים בערבה' בתעלת סואץ, ובהכרעת הטרור בעזה. בעיני, נחשבו לטובים מכולם.

נוכח פעילות העומק של הקומנדו המצרי, החלטתי לאמץ כמשימה את אבטחת העורף ואגפי האוגדה, מה שהביא לסיפוח ולפיזור כוחות מ"סיירת שקד" כתצפיתנים לזיהוי פעילות אויב, ובניית כוח יירוט שבסיסו נגמ"ש וג'יפ סיור, ואויש בידי חברי שבעברם לחמו בסיירת.

ב 14 לאוקטובר יצאו המצרים להתקפה שמטרתה "ניצול הצלחה", תחילה בשילוח כוחות מוטסים לעורף כוחותינו. לפי כך עוד בטרם זריחה, דיווחה אחת התצפיות על נחיתת ארבעה מסוקי אויב סמוך למתחם "יוקון" - שבו רוכזו אמצעי הצליחה. צירפתי את מ"פ הצנחנים (שמוליק ארד ז"ל, לימים אלוף) וצוותו לכוח, ובנוסף אספתי לג'יפ שלי את משה ספקטור (לימים תא"ל) מחליפי כמפקד "שקד" - בדהירה אל התצפית, כדי לתחקרם ולהתחיל במלאכת היירוט.

לאחר שיג ושיח הצביעו התצפיתנים על מקום הנחיתה המשוער, שהיה לדעתם כשבעה ק"מ דרומית לציר "עכביש". מאחר שלא הבחנו בפעילות האויב, בחרתי לנוע מגבעה לגבעה בהנחה כי מאחת מהן אבחין בכוח המצרי. ואכן בגבעה האחרונה הבחנתי להרף עין בחייל מצרי. 

המשכנו להתקדם בפריסה רחבה, כשמימיני, כ 200 מטר, נע ג'יפ מ"פ הצנחנים, ומשמאלי נע הנגמ"ש. מאחר שהכוח מנה תריסר לוחמים, בעוד שמולי התייצבה קיבולת של ארבעה מסוקים (מעל למאה אנשי קומנדו), ביקשתי מאריק לתגבר אותי בכמה טנקים. וכך, בעוד טנקי התגבורת דוהרים לחבירה, עצר הנגמ"ש, ודני שדה (בעברו סמ"פ בשקד) סימן לי כי לפניו עקבות של שלושה חיילים (מאוחר יותר יתברר כי היו אלה קציני תצפית).

הוריתי להמשיך בסריקה לפנים. בעבור 50 מטר, בעוד הג'יפ שלי מגיע למרכזה של גבעה עתירת שיחים, הוזזו אלה, ומתחתם בטווח של מטרים בודדים התרוממו קני רובים וRPG, והתופת חשפה את פניה. השבנו באש מדויקת ותוך כדי כך הוריתי לשלומי גרונר (בעברו מ"פ בסיירת, ולימים סא"ל) שנהג בג'יפ לסגת אחורנית.
לאחר שנותק המגע קראתי לג'יפ של שמוליק והובלתי את הכוח כולו באיגוף שמאלי אל נקודת הכינוס. שם חברנו לכוח התגבור שמנה שלושה טנקים.

לאחר תדריך נכנסנו למבנה קרב והתחלנו לנוע. תוך כדי ההסתערות הבחנתי שטנק אחד נפגע מפצצת RPG, אך המשיך לנוע. הנגמ"ש עמד והעלה עשן כשצופרו זועק ללא הרף, ובקצה העין אני מבחין בדני שדה מגן באש על חבריו הפצועים. שלושת הטנקים חצו את המתחם והתייצבו כ 300 מטר בעורפו, וקבוצה של 29 מצרים ברחה מערבה. יתרתם חפורים ומצוידים במיטב הנשק, המשיכו לירות, ואילו אנו - שני הג'יפים באמצעות תנועה ואש מדויקת, טיהרנו את השטח עד להשמדת אחרון המצרים.

כשהסתיים הקרב, התחלנו לפנות את הנפגעים - כולם מלוחמי הנגמ"ש: שני הרוגים, סגן שאול אפריק שנפגע בראשו וסגן איתן ניר הי"ד, כשלצידם ארבעה פצועים שפונו במסוק.

את הרוגינו נאלצנו לפנות לתאג"ד הקרוב ומשם נסענו כ35 ק"מ חזרה לבסיס בטסה. אך מבחינתי הקרב לא הסתיים. אחרי התארגנות קצרצרה לקחתי פלוגת ג'יפים (ממאגר הפלוגות שסיפחתי כדי אבטחת העורף) לרשותי) וחזרתי למקום האירוע, משום שבשתי בעיות לא הספקנו לטפל: בשלושת קציני התצפית ובלוחמי הקומנדו המצרי שנסוגו מערבה ועדיין יכלו לפגוע באמצעי הצליחה.

משהגענו למקום זיהינו את טביעות רגליהם של קציני התצפית, ולאחר שאותרו חיסלנו אותם במטח אש קצר ומדויק. שמנו את פעמינו אל הנסוגים. אלה שאלה לא נכנעו והתמידו בלחימתם עד שחוסלו.

מהאירוע הזה ניתן להפיק ארבעה לקחים, הראויים לשינון גם היום, הראשון: להתפלל, כי תמיד יעמדו לידך לוחמים נועזים, כמו חברי/פקודי לשרות בסיירת "שקד":

השני: ככלל, אלתור כוחות במסגרת ממוסדת אינו רצוי, בין היתר משום שהכוח המאולתר חייב להשקיע יותר מכל כוח אורגני בתיאום, בסיוע ובתחזוקת עצמו. עם זאת יכולת האלתור, במיוחד בתנאי לחץ, עשויה להיות נכס חשוב. 

בהקשר הזה חשוב לציין שהצורך לאלתר במלחמת יום הכיפורים נבע מכך שמאז כיבוש סיני התעלם הצבא מהצורך להכין את כוחותיו לקרב הגנה. מה שהוציא את המערכת משיווי משקל ובכך היווה המסד האמיתי להפתעה - מעשה ידינו להתבייש.

השלישי: משימה מסתיימת רק אחרי שהיא מושגת במלואה. כלומר, אם המשימה היא ליירט אויב, הרי שזו מסתיימת רק לאחר שכל אנשיו נוטרלו: נהרגו או נשבו.

הרביעי: תוך כדי הלחימה קשה לעיתים לזהות נקודת מפנה היסטורית. עם זאת יש לדעת שתחילתן של ההכרעות הגדולות נעוצה תמיד בנקודה כלשהי. על המפקד לשאוף בכל מאודו להימצא ליד אותה הנקודה כדי שיוכל להשפיע.

ספח: לסיפור מלחמה, ולקחיו. "כוח רומאי": שמפאת אורכו נאלצתי להשמיט חוויה ערטילאית, שבה הומחשה לנגד עיני המוכנות "לקידוש השם" - שעליה קראתי אך ורק בספרי ההיסטוריה. 

משהסתיים הקרב ( 14 לאוק') מול הקומדו המצרי, שהתחפר לקראת תקיפה בסמוך ל"יוקון" שם רוכזו אמצעי הצליחה. שאון הקרב נדם, למעט הנגמ"ש שצופרו זעק ללא הרף, חברתי לנגמ"ש ובתא הנהג הרמתי את גופו של סגן שאול אפריק הי"ד, ששכב על ההגה ללא רוח חיים.

החלפתי כמה מילים עם דני שדה גיבור החייל, שהגן בחירוף נפש על פצועי הנגמ"ש. וכעת לאחר שהוריד את גופו החתוך של סגן ניר איתן הי"ד לצידי הנגמ"ש. התמקד בכצ'לה (יעקב כץ לימים ח"כ), שנחתך לשניים, למעט ישבנו הימני ששימש כמעין "מחבר" לגופו התחתון.

פסעתי בריצה לג'יפ על מנת לזמן מסוק לפינוי, כשדמותו של כ'צלה הגוסס לנגד עיני. כמענה, הודיע ג'קי אבן סגן מפקד האוגדה (לימים אלוף), כי ח"א משום קרבתנו "לתעלה" מתנגד להנחתה, וכצלה שלי גוסס. כך שלא נותר לי אלא לחזור לנגמ"ש ,ולהיפרד מהיקר הזה. 

או אז, שניות לאחר ביטול הפינוי בהיטס, אריק ז"ל (האלוף אריאל שרון) מפקד וחבר לקרבות ההתשה ולחיסול הטרור בעזה. מתקשר אלי ומודיע בהי לישנא, " פצי תוך חמש דקות ינחת מסוק לפינוי". ריחפתי אל כצלה, שלעת ההיא מימש את שארית כוחותיו להישרד. 

כצלה, כך אמרתי. בעוד חמש דקות ינחת מסוק, ובעזרת השם תנצל. פצי, עונה לי ה"שכיב מרע" שהוגדר בהגעתו לב"ח בילינסון כמת קליני, לאמור: "אם זכיתי לשמוע אותך אומר בעזרת השם, הייתי ראוי להיפצע".

אכן, זכיתי בחיי לחוויות רבות ולעיתים יוצאות דופן, אחת מהם באה בזכותה של המורה שלי הנקה חולדאי ז"ל (אימא של רון, תא"ל בדימוס ור"ע ת"א יפו), שהזריקה למוחם של בני כיתתי את אהבת הארץ. הגם שלעיתים כדי להוכיח נצחיות העם ולשיבתו לציון. הביאה כהוכחה, את המוכנות שמומשה בגלות ספרד ובכלל, למות למען קידוש השם. 

הים בגילי, 45 שנים אחרי הארורה במלחמות ישראל, אני מודה על הזכות לסייע בשיבה אל ציון ובהגנת גבולותיה. כל שכן לא פעם אלא פעמים ואף יותר, כולי תודה על כך שראיתי לנגד עיני ושמעתי במו אוזני - מוכנותו של יהודי למות למען קידוש השם, לחזור לחיים ולהקים משפחה לתפארת. הללו יה.