הגשש חיוור וממחזר
הגשש חיוור וממחזר

נראה בעיניי שיש כאן צירוף מקרים או שמא תחילתו של "ריטואל", עת ביום חמישי ה- 27/9/18 התראיין האמן גברי בנאי לגלי צה"ל וחזר על עמדתו, אותה טרח להביע לפני כשנה ב-16/9/17 בפני העיתונאי יעקב בר-און, לפיה מחרים הוא הופעות בשטחי יהודה ושומרון, בנמקו את סיבת החרם: "חמישים שנה אנחנו כובשים עם אחר".

שוב מקבל האמן הוותיק במה להתבטאויותיו המיותרות והלא מדויקות, שהרי איזה עם בדיוק נכבש לפני 50 שנה לדידו, במידה והוא זוכר ("50 שנה לך תזכור"), וממתי בכלל הוא מונה ("סופר") את התקופה?

האם ראיונות עם גברי בנאי, ירושלמי במקור, בתקופת חגי תשרי ובמהלך אחד הרגלים, בה עולים רבבות אל העיר כמנהג אבותינו משכבר הימים, נועדה בכדי לנסות ולהעכיר את האווירה השמחה ואת הרוח הטובה שמציפה את רחובות עיר הבירה? אולי כדאי להביא ראיונות מכובדים לא פחות עם אושיות תרבות ירושלמיות וקצת יותר ממלכתיות, כדוגמת יהורם גאון שההמלצות עליו גם הן מתוך מערכון: "אז מה, אני נולדתי ביום ירושלים אז השם שלי זה יהורם גאון?" (חתונת הדמים).

מה המשותף לרוג'ר ווטרס סולן הפינק פלויד, ולגברי בנאי הגשש במילואים?

ובכן מסתבר שלא מעט, שניהם אמנים מוכשרים בעשור השמיני לחייהם, כל אחד בתחומו נחשב כ"אמן דגול בכל רמ"ח אבריהו ושס"ה גדיהו" (מתוך המערכון "יא עווז אל פלפילו"), שעל יצירותיהם גדלו דורות של אנשים שעוד זוכרים להם חסד נעורים, בגין אותה תקופה מופלאה שנחוותה במחצית השנייה של המאה העשרים.
שניהם אמנים שמתעניינים עד מאד בפוליטיקה במזרח התיכון, ממוקדים בסכסוך הישראלי- ערבי תוך מתן דגש מיוחד על שטחי יהודה ושומרון, בצד היהודי של המפה דווקא, אותו הם דואגים להחרים תרבותית תוך פרסום הדבר ברבים, בעקביות ובשיטתיות מזה מספר שנים.

לשניהם כבר אין באמת מה לחדש בשום תחום כמעט, על כן שומרים הם על קרנם באמצעות ניסיונות ליצור פרובוקציות בשדה התרבותי עם ניחוח פוליטי, לעוות בדרכם אי אלו ערכים שבעבר קידשו הם בעצמם, ולפגוע במרקם העדין שעודנו כאן, בשם אידאל שאינו בהכרח קיים או שמא פס מן העולם.

שני האמנים לא רוצים ככל הנראה, או לא השכילו לכאורה במקרה הרע, להבין כי אומנות הינה אמצעי שביכולתו להעביר מסרים ולא רק מחאה, לגשר ולחבר בין צדדים יריבים הבאים מרקעים שונים וחולקים את הערכתם המשותפת ליצירה מלבבת לכל הפחות, ולא בהכרח לאמן מבולבל עם עמדות מופרחות.
שניהם לא השכילו להפוך בעת האחרונה את כישרונם לכלי ביטוי חיובי והשתמשו בו דווקא באורח שלילי כדי לנגח ולהתנצח, לקלס ולהקניט אנשי מפתח ומנהיגים נבחרים. לפגוע, להחרים ולהדיר מגזרים מסוימים ואוכלוסיות שלמות, שכל חטאן הוא מקום מגוריהם החוקי על פי דין, במדינה הדמוקרטית היחידה שבסביבה.

המוסיקאי רוג'ר ווטרס מיוצרי "החומה" מנסה לבנות חומה סביב ישראל ולמנוע עתה הגעת אמנים להופעות בה, שעה שגברי בנאי, מיוצרי "פסטיבל הדיכאון", ממשיך לשבת באזור שבין "משמר הדמעה" ל"שכונת תל יגון" ולהעביר מסרים "באמצעות בכיין" על מצבנו הגיאו-אסטרטגי והמנהיגותי בסגנון המזרח התיכון, כמובן.

ביצירתם של הפינק פלויד, שבר רוג'ר ווטרס חומה אחת של ניכור, אפליה ובידוד, אך מאז מנסה הוא לבנות חומה אחרת מסביב למדינת ישראל, אליה נכנס ללא גישוש מקדים "בנאי מומחה" שעושה שפריץ לכל עבר ומוסיף קצת צבע וגוון אפרורי עד שחור, לתקשורת המקומית וליפי הנפש היושבים לבטח במנשייה, בשיח' מוניס או קרוב לאזור.

אז מה הדרישות שלך?

נראה כי שנים של חזרה על מערכונים עשו את שלהם ועיצבו את השקפת עולמו של גברי ואת מרחב הדעות של אי אלו אנשים שעדיין שבויים בתוך "החומה".

אז ברוח המערכון אשאל את הגשש (במיל') בנאי: "תסלח לי... מהן בדיוק הדרישות שלכם כאוהדים?".

סביר להניח כי היה הוא עונה, בשם חבריו הנאורים והדמוקרטיים שתמיד טוענים ש"בכל צחוק ישנה גם קצת אמת", באופן הבא ובהשאלה:

"אז ככה, רוצים לקבוע מי יהיו השופטים!  אם לא אנחנו החלטנו לשרוף את המועדון! ;

"תגיד לי בבקשה אתה יכול למנות את הדרישות שלכם? , "למה למנות שאני יכול לספור לך אותם?"; "אז ככה, אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום... 15, כן? אם לא - נשרוף את המועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר; "ואם זה לא יינתן לכם?" - "אנחנו נשרוף את המועדון!"

לסיכום

גברי בנאי הינו אומן עתיר זכויות בתרבות הישראלית עליו גדלו דורות של ישראלים המעריכים אותו בזכות כישרונותיו האומנותיים בעיקר, ואני ביניהם.

ראוי שגברי יישאר בזיכרון הקולקטיבי שלנו כאומן האהוד על הבריות אשר הביא לאיחוד בזכות הומור וחיוך ולא כאומן טרוד שהביא בערוב שנותיו לחרם ולבידוד.

לך גברי היקר אמליץ "צנזר, צנזר..." בחום וברוח המערכון "פריסות שלום", ולכל עיתונאי שמנסה לחלץ איזו פנינה או שמא סתימה מהמנוע על ידי גיוס אומן שהיה בקונצנזוס והכשלתו, אמליץ "סע לשלום חביבי, המפתחות בפנים" ברוח המערכון "המכונית המגויסת".