יחד שבטי ישראל

הרב יעקב הלוי פילבר , כ' בתשרי תשע"ט

משה רבנו גילה לנו את סוד האחדות: "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" וכך כתב על זה "אור החיים": "עוד רמז כי מלכות תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד, ולא יהיו בד בבד, שבזה יהיה סיבה שיתייחדו יחד שבטי ישראל.

וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות, ומלכותם תהיה  בה הוויה של קיום.  כי ראש האובדן הוא הפירוד וכל המחזיק ברכה הוא השלום וייחוד הלבבות".

נגע הפילוג וריב האחים מלווים אותנו, לצערנו,  לאורך כל ההיסטוריה הישראלית, הרבה סיבות לתופעה זו אך אחת הבולטות שבהן היא האמביציה האישית של מנהיגי האומה, הגוררים אחריהם את הציבור כולו, ולמדו זאת מהכתוב: "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". וכששאלו מה הסמיכות של ראשי העם לאחדות ישראל? השיב על כל ה"תולדות יעקב יוסף": קודם צריכים להיות מאוחדים "ראשי העם", המנהיגים, - ורק אז אפשר לקוות ל"יחד שבטי ישראל" שגם בעם עצמו תהיה האחדות! והוסיף על כך רבי יחזקאל פאנט (ראב"ד קרלסבורג): להביא את העם לאחדות קל יותר אם אין מעורבות שלילית של המנהיגים, שהרי המחלוקת והפירוד מקורם בעיקר בראשי העם.

חשבון נוקב עורך הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק יא) עם אישים שמילאו תפקידים ציבוריים, ובגלל אמביציות אישיות ותאוות שלטון גררו את בית ישראל למחלוקות שהביאו לפילוג העם, וכך כתב שם: "יתרה עליה חמדת הכבוד - כי כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו.

הנה ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד, הוא מה שאמרו ז"ל (סנהדרין קב): תפסו הקדוש - ברוך - הוא בבגדו ואמר לו, חזור בך ואני ואתה ובן - ישי נטייל בגן - עדן. אמר לו, מי בראש? אמר לו, בן - ישי בראש. אמר לו, אי הכי לא בעינא.

מי גרם לקרח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? אלא מפני הכבוד, ומקרא מלא הוא (במדבר טז): ובקשתם גם - כהונה. וחכמים ז"ל (במדבר רבה יח) הגידו לנו כי כל זה נמשך מפני שראה אליצפן בן עוזיאל נשיא והיה רוצה להיות הוא נשיא במקומו.

הוא שגרם לפי דעת חכמינו ז"ל אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם.

על מה התחיל שאול לארוב אל דוד אלא מפני הכבוד, שנאמר (שמואל א יח): ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה הכה שאול וגו' ויהי שאול עוין את - דוד מהיום ההוא והלאה.

מי גרם לו ליואב שימית את עמשא אלא הכבוד, שאמר לו דוד (שמואל - ב יט): אם - לא שר - צבא תהיה לפני כל - הימים. כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם. 

במסכת ברכות (בז' ב') מסופר שרבן גמליאל אמר לתלמיד ששאל אותו: "המתן עד שיכנסו בעלי תריסין" וצריך להבין מדוע מכל כלי המלחמה משתמש רבן גמליאל דווקא בתריס שהוא נשק הגנה ולא בחרב או חנית וכד' שהם כלי התקפה? ומסביר הראי"ה בספרו "עין איה" (שם) שיש "מלחמת מגן" ויש "מלחמת תגרה". מלחמת-תגרה היא מכוונת להפיל את האויב ולאבדו, ואילו מלחמת- מגן היא להחזיק מעמד עצמו. וכן גם במלחמת הדעות, כשנלחמים בידיעות הרעות צריכים לצאת במלחמת תגרה לאבדם עד היסוד לבל ירעילו בארס שלהם.

אבל בדברי תורה, שגם האוסרים כהמתירים הם דברי אלקים חיים, רק שכל אחד מחויב להחזיק בדעתו שהיא לפי  דעתו מכוונת לאמתה של הלכה לעשות מעשה כמותה, ע"כ בדברי תורה המלחמה אינה כ"א מלחמת מגן, למצוא מעמד למעשה ע"פ דעתו, אע"פ שגם דעת זולתו היא דעה שלמה וממקור קדוש היא נובעת, ע"כ נקראו ת"ח המתעסקים באלו הויכוחים "בעלי תריסין" תופסי מגן. – זוהי הדרכתו של הרב קוק כיצד עלינו לנהל ויכוחים עם בעלי דעות שאין אנו מסכימים לדעתם. 

עמדתו זו של הראי"ה שלא לפסול או להדיר את מי שאינו חושב בכל כדעתנו מביא רבנו הרצי"ה בספר "לשלשה באלול" (עמ' כב): "כשהעירו לו [לאביו הרב קוק] ביחס לאנשים ידועים והשתתפו אתם בפעולות של חיזוק התורה והיהדות: "אל לעשות לי קוקיסטים, כל אחד מישראל שבא ועוסק בדבר כללי לטובת התורה היהדות הרי הוא משלנו".