החד צדדיות של ה"דו קיום"

אל"מ במיל' טל בראון , א' בחשון תשע"ט

אורח
אורח
ערוץ 7

מעת לעת, ביחוד לאחר פיגוע או אירוע לאומני המכוון בדרך כלל כנגד ישראלים, נשמעת הקלישאה הידועה העוסקת בדו קיום בין יהודים - ישראלים לערבים - פלסטינים ביהודה, שומרון ובקעת הירדן, או אם תרצו ותדקדקו אזי בעצם נכון הדבר בכל רחבי המדינה.

בכל פעם שנשמע הביטוי, נשאלת על ידי לא מעטים בסביבתי השאלה: האם "דו קיום" הינו סיסמא, המלצה, משאלת לב עתיקה או סתם קלישאה המייצרת אשליה?

כשמזכירים את צמד המילים "דו-קיום", הכוונה הבסיסית הינה ששני גורמים יהיו מסוגלים בראש ובראשונה לחיות זה לצד זה. פשוט–לחיות! להתקיים זה לצד זה בשלום יחסי או לכל הפחות בביטחון מעשי.
אחר כך אפשר לדון בשאלות האם מתקיימים הם זה על חשבון זה, זה במקום זה, משתפים פעולה זה עם זה וכיוצא בזה סוגיות ודקויות, הנתונות לפרשנויות שונות וכרוכות במגוון אתגרים ומורכבויות.

לצערי, השיח סביב ה"דו קיום" מתעורר לא פעם כשפרטים מהצד האחד (בדרך כלל יהודים) מפסיקים פשוט ל"התקיים" פיזית, משום שהצד השני לא באמת השלים עם הרעיון וחזון של מזרח תיכון חדש, לפיו ניתן לחיות בצוותא, יהודים וערבים על אותה האדמה, בדו קיום אמיתי, מכבד ומופלא.

דוגמאות לדו קיום חד צדדי

ערבים פלסטינים עובדים לפרנסתם מזה שנים רבות במגוון תפקידים במפעלים ישראלים, ביהודה ושומרון ואף עם היתרי עבודה בכל רחבי המדינה. זכאים הם לתנאי עבודה על פי החוק הישראלי, ומקבלים הם לרוב זכויות ותנאים לא רעים ביחס למה שהיו מקבלים ב"שטחים", או ביתר המדינות של אחיהם המוסלמים.

מנגד, טרם מצאתי או שמעתי אודות היהודי האמיץ שהעז לעבוד במפעל או עסק, המנוהל על ידי ערבי פלסטיני רודף שלום, שוויון ואחווה, במסגרת "דו קיום" מופתי בתחומי השטח הפלסטיני או סתם בסמיכות, שלא לומר בתוך הכפר הערבי.

פלסטינים זוכים לקבל טיפול רפואי מכבד, נאות ומקצועי בבתי חולים על חשבון משלם המיסים הישראלי, בעוד אזרחים ישראלים וגופות חיילינו, בידיהם המקוללות של אי אילו פלסטינים, עודן מוחזקות. האם לזה יקרא "דו קיום" או שמא "חד קיום"?

פלסטינים נוהגים בביטחה וללא כל חשש מפגיעה זדונית וקטלנית תוך כדי נסיעה בכבישי יהודה, שומרון והבקעה.

זאת בעוד מכוניות ישראליות הנוסעות באותם צירים נרגמות כמעט מידי יום באבנים, נורות באש חיה ממארבים ומוצתות מבקת"בים המושלכים לעברם מהמבתרים ובסמוך לכפרים ומחנות "הפליטים".

הרכבים הישראלים המורשים בתנועה על הכביש כחוק, נעים ממוגני חלונות ומחוברים למוקד סיוע חירום, בעוד השכנים הערבים ברכבי "משטובות" (רכבים שאינם מורשים לנסיעה) נוהגים, על חוקי התנועה מצפצפים ואת חיי כולנו מסכנים.

הישובים היהודיים ביהודה, שומרון, בקעת הירדן ואף מרחב התפר מוקפים בגדרות, שערים ואמצעי אבטחה לרוב, בעוד הכפרים הערביים פתוחים לרווחה והמשפחות הערביות בבתיהן דרות ברוגע וביטחה.

פלסטינים עם תעודת זהות כחולה, ממזרח ירושלים וסביבתה לדוגמא, לומדים במוסדות ישראלים להשכלה גבוהה, זאת ללא שום הפרדה או הפליה לרעה (ההפך הוא הנכון- לטובה), למרות הפגנותיהם הפרובוקטיביות לא אחת, למען ארגוני הטרור ונגד המדינה היחידה שלהם דאגה. אך כיצד זה שאין אף סטודנט יהודי לרפואה, תרתי משמע, באיזו מכללה או אוניברסיטה ב"גדה" או בירושלים הבנויה, שיעיז ללמוד כימיה או הנדסה, גם אם אין זה בהכרח למטרת חבלה, באוניברסיטת "אל-קודס" הנתמכת על ידי גורמי חוץ?


מעבר לגדר

אם תגידו כי כל זה נכון רק בשטחי "הגדה", אזי תמצאו בנקל שמדובר באגדה, שהרי הדבר תקף בכל רחבי המדינה גם בעבור אלו הנקראים בפי חלק מהיהודים "ערביי ישראל עם התעודה הכחולה", אך בעיני עצמם ממשיכים המה להיקרא פלסטינים. נקודה.

די אם תבדקו את ה"דו קיום" שלא קיים בהיקף משמעותי בזרועות הביטחון ובשירות האזרחי לאומי לדוגמא, את מידת התרומה למדינה שאותם מאכילה ועליהם מגינה מפני אחיהם הערבים האחרים, שאינם ידועים בחיבתם היתירה לפלסטינים ודאגתם לפליטים, לכאורה.

אזכיר כי בעוד אני וחבריי שרתנו בצבא ויצאנו לפעולה, מבצע או מלחמה, שירת ח"כ ערבי אחד את החיזבאללה, ח"כ אחר הבריח פלאפונים למחבלים בתא הכליאה, אחרת תמכה ב"משט המרמרה" ואחרים את אהדתם הגלויה לארגון לשחרור פלסטין והחמא"ס לא טרחו להסתיר, בין אם בתקשורת הגלויה ובין אם בנאומים בכנסת שבירושלים הבנויה.

אם לא די לכם בכך, בדקו נא כיצד מתממש ה"דו קיום" בכל "יום האדמה", או סתם יום של זעם ותסכול על עצם הקמת המדינה, הדמוקרטיה היחידה בסביבה, כבר למעלה מ- 70 שנה.

"דו קיום" אחר

אל נא תוסיפו דאגה כי נמצאו בכל זאת מקומות לא מעטים, בהם מתקיים לו, ולאו דווקא במחשכים, "דו קיום" משגשג ופורח משכבר הימים. מדובר אמנם ב"דו קיום" שעלול להובילנו לאבדון, שהרי נטוע הוא ומבוסס היטב בעולם התחתון, בין אם בהברחות, בהתפרצויות, בגניבה וב"גביית חובות", בסחיטה או סתם "פרוטקשן", בסחר בסמים ומעשים פסולים אחרים, המלווים לא אחת במעשי אלימות קשים.

נכון, ישנם גם מקומות אחרים כמו בתי החולים, בתי המרקחת וענפי שירותים בעיקר, בהם ישנו "דו קיום" בעבודה לכאורה, למטרת פרנסה בעיקר. אך אפילו שם תשמעו על "תקרות זכוכית", מידור וחסימה, בעוד שבחדרי חדרים יועלו חשדות, אמירות ואף אזכור למעשים שכמו השדים בבקבוק- בחושך נשמרים.

סיכום

אז די לצביעות, להתחסדות ולקלישאת ה"דו קיום" שנשלפת לאחר כל אירוע חבלני וקטלני, שבו בדרך כלל הנרצח הוא ישראלי עם עדיפות ברורה להיותו יהודי. שהרי במסגרת ה"דו קיום" אסור לומר בקול שהפלסטיני הוא לרוב "ואחאד" גזעני במסווה של "לוחם חופש ערבי" או רק מוסלמי.

יחסים המשקפים או המושתתים על פחד ואינטרסים, אינם בהכרח מצע וסגולה לחיים משותפים, מאושרים ובריאים, במסגרת "דו קיום" מהסרטים. זאת כל עוד ישנו צד אחד לפחות, שרואה את מערכת היחסים כזמנית, עד לבוא היום בו הארץ תקרא פלסטין מהים ועד הנהר, ללא דו קיום כלל ועיקר, אלא ארץ נטולת יהודים או לכל היותר כזו המאפשרת ליהודים שיוותרו, לחיות כבני חסות בתנאים מגבילים של עושק ונחיתות.

לסיום אבהיר- אין ציווי ולא ממש חייבים לחיות ב"דו קיום" מאולץ ולדבר על "זוגיות מופלאה", במקום בו אין הדבר מוכח ועובד טוב לכאורה, למעלה ממאה ועשרים שנה.

גם חיים פשוטים ורגועים כמידת האפשר, בהם נוקטים בגישת ה"כבדהו וחשדהו" בעיקר, הינם חיים ראויים וטובים לכל הצדדים, או לפחות עבור עם ישראל החפץ חיים!