"תשתקי ישמנה אחת". בדיוק את המילים האלו שמעתי כשלמדתי משנה בכיתה ה' בנות.
הסתכלתי על הבת הפוגעת והבנתי שהיא לא באמת הבינה איזה רעל מטורף יצא לה עכשיו מהפה. מבחינתה זה היה בעצם כמו לומר למישהי:
תשתקי. או תסתמי. או אוף איתך. לא משהו שיכול לדקור ולשפד ולמעוך ולכתוש נשמה ואישיות של ילדה מתבגרת שמן הסתם כבר מודעת לכך שהגוף שלה לא בדיוק בנוי ומעוצב לפי הסטנדרטיים הבלתי הגיוניים שמושפרצים אליה מכל עבר.
השבוע נרי ליבנה כתבה ב'מוסף הארץ' על מורה לאנגליה שעשתה תחרות הרזיה לתלמידי הכיתה שלה והמנצח הוא התלמיד או התלמידה שמצליחים להשיל הכי הרבה פאונדים.
המורה הזו שבטח יש לה לב רחב אבל מודעות של נעל בית או התלמידה שאני רוצה להאמין לא באמת רצתה לדפוק לחברה שלה את החיים מייצגים בעיניי את אחת מהכישלונות הגדולים ביותר של מערכת החינוך שבאותה נשימה אגיד שבוודאי יש בה גם המון דברים נפלאים וטובים:
שנת 2018 ועדיין למיטב ידיעתי בגילאי היסודי שיעורי 'דימוי גוף' מובניים בתוכנית הלימודים.
אני יודע בוודאות שכבר מכיתה ד' התלמידים והתלמידות נחשפים לסדרות נוער שמתהדרות בנערות בעלות מבנה גוף אנורקטי. הם המודל לחיקוי שלהם. "ככה אני צריכה להיראות" חושבת נערה מתבגרת.
ואין אף זמן מוגדר במערכת שבו המחנך/ת של אותה נערה או נער יגידו לו עם הסברים ודוגמאות:
"לא נערה יקרה! את ממש לא אמורה להיראות ככה. למעשה הרוב לא אמורים להיראות ככה! את נהדרת ומקסימה ממש כמו שאת עכשיו. ואת יודעת מתי את נראית הכי טוב? כשאת שמחה ומאושרת!".
עזבו אותי עכשיו מלשון וספרות והיסטוריה וסינוס וקוסינוס. כאילו בואו. יש דברים בוערים יותר.
תנו לנו זמן מוגדר במערכת לדבר עם התלמידים שלנו על דימוי גוף!
תראו לאיזה חומר הם חשופים. זה נראה לי הרבה יותר חשוב!!!