לפני 10 שנים, במוצאי יום הבחירות בו נבחר לראשונה ניר ברקת, כתב אחד הפרשנים שלראשונה בישראל נבחר אדם לא בגלל מה שיש לו, אלא בגלל מה שאין לו: כיפה על הראש.
הרוח הזו ריחפה על כל כהונתו של ניר ברקת. 10 שנים הוא היה צריך להוכיח שהוא מגשים את הניצחון החילוני על החרדים בעיר, אחרי שפעם אחת ויחידה ניצח חרדי בירושלים והפך לראש העיר.
אבל מה באמת מטריד את תושבי ירושלים ומה הבעיות האמיתיות של העיר? גורלה של ירושלים לא יקבע רק ביחס לשאלות המדיניות והיחס למזרח העיר, אלא בעיקר בגלל השאלות האזרחיות שנוגעות לנרמול החיים בעיר.
א. כולם מדברים על דיור, אבל השורה התחתונה במשוואה היא איכות חיים. אם זוג צעיר במודיעין קונה דירה ומשלם משכנתא הגיונית (יחסית) במהלך 10 שנים, הזוג הירושלמי נאלץ להנמיך משמעותית את רמת החיים שלו כדי לשאת בנטל המשכנתא או השכירות. לכן הסיפור הוא קודם איך משפרים את רמת החיים של הזוגות הצעירים בעיר. איך מפצים על החסר בכמה אלפי שקלים שכל משפחה צעירה צריכה להפרד מהם מידי חודש כדי להמשיך לגור בירושלים.
יש אמנם שלל בונוסים למי שחי בירושלים: הוא בעיר הגדולה, התוססת, יש לו לאן לצאת בערב לבלות ויש לו פסטיבלים ואירועי תרבות. אבל ביום-יום חייבת להיות תוכנית מסודרת של שיפור חיי הזוגות הצעירים בעיר. תגבור חוגי ילדים במתנ"סים למשל, או קייטנות קיץ בסבסוד עירוני והגדלה משמעותית של גני שעשועים. אלו יעדים זולים בהרבה מרוב פסטיבלי הבירה בעיר העתיקה, והם אלו שבאמת נוגעים לאוכלוסיה הצעירה ביום-יום.
ב. שקט. כן ירושלים זקוקה לשקט. מרתונים ואירועי תרבות זה מעולה וגם מרוצי אופניים מאיטליה, אבל האתגר האמיתי של ראש העיר הנבחר יהיה לראות את התושבים ולמצוא פתרונות יצירתיים איך לגשר בין הצורך למתג את ירושלים כעיר בינלאומית לבין מינימום פגיעה בשגרת החיים בעיר. בשנים האחרונות ההרגשה של רבים מתושבי העיר הייתה שפשוט לא רואים אותם. כשכל חודשיים העיר חסומה ואף אחד בכלל לא דיבר עם התושבים, נוצרים כעסים ואז נשלף הרצון לברוח אל מקום שקט יותר.
ג. חינוך. זו לא רק קלישאה. סגנית ראש העיר חגית משה מהבית היהודי הצעידה בקדנציה האחרונה את החינוך הדתי-לאומי בירושלים, אבל העשייה הזו נעלמת מעיני הכותרות. שלושה מתמודדים על ראשות העיר התפתלו סביב השאלה ב"פגוש את העיתונות" אם צריכים למנות שחקן ערבי לבית"ר ירושלים, אבל על בניית מוסדות חינוך כמעט לא מדברים. אז גם אם זה לא פופולרי כמו לדבר על יחסי חרדים-דתיים או על הוזלת מחירי הדיור, כל חברי מועצת העיר הבאה חייבים להתגייס באמת וברצינות לטיפול בנושא החינוך בעיר.
ירושלים סובלת ממחסור במבני קבע לבתי ספר, גנים ששוכנים במבנים ישנים ואלפי ילדים שמתוזזים בין שכונות העיר רק כדי למצוא את בית הספר המתאים להם במרחק חצי שעה נסיעה. חייבים להאיץ בניית מבני קבע לכל בתי הספר, הגנים ומוסדות החינוך בעיר. ירושלים צריכה להוביל את תנופת החדשנות בחינוך ולא להשאיר בתי ספר ותלמודי תורה בקרוואנים. זו משימה לא פחות חשובה מהקמת רובע עסקים חדש בכניסה לעיר.
ד. חיזוק החברה האזרחית. בירושלים מתמודדים כעת רק שני מתמודדים שמגיעים מתוך הציבוריות הירושלמיות: עופר ברקוביץ ויוסי דייטש. שניהם מייצגים את שני צידי המתרס אבל שניהם אישי ציבור ירושלמים ברמ"ח אבריהם. המשימה של ראש העיר הבא תהיה להצמיח שורה של הנהגה חדשה בעיר. בהיבט הזה אין מתאים מעופר ברקוביץ עצמו, צעיר ירושלמי כמעט אנונימי שפרץ אל התודעה כאלטרנטיבה שלטונית.
ה. ואי אפשר בלי מילה על יחסי חרדים-דתיים-חילונים בעיר המתוחה בעולם. ירושלים חייבת ללמוד להכיל את המורכבות שלה ולהבין שזהו סוד קיסמה. בשנים האחרונות נוצרו ממשקים רבים של מפגש בין האוכלוסיות השונות, בעיקר סביב תרבות ואומנות. אם פעם היו הגלריות רק בעין כרם ועמק רפאים, כיום ישנן גלריות גם במקור ברוך החרדית. כך גם השוק ובית אליאנס שהפך לבית האמנים. בשנים האחרונות נוצרו נקודות מפגש רבות בין האוכלוסיות השונות בעיר וכל מפגש כזה תורם להנמכת הלהבות ויצירת אווירה טובה יותר בעיר.
צריכים למצוא נקודות מפגש נוספות בעיר שחוברה לה יחדיו כדי להוריד את רמת המתח כך שיהיה אפשר לנהל חיים נורמליים בירושלים. הציבור הדתי-לאומי מהווה גשר בין האוכלוסיות השונות אבל לירושלים יש תרבות משלה. הרצף הירושלמי הוא רחב בהרבה מבערים אחרות. יום שישי במחנה יהודה הוא רק דוגמא לכך.