השופר שמאחורי הקרן

התיקונים בחוק הקולנוע מעוררים מחשבה על ייעודו של הקולנוע בישראל

הרב יעקב נתנאל , י' בחשון תשע"ט

דעות הרב יעקב נתנאל
הרב יעקב נתנאל
צילום: תורת החיים

מוקדם עוד להעריך את המשמעויות המעשיות של תיקוני החקיקה שעברו השבוע בחוק הקולנוע ביוזמתה של השרה מירי רגב. אם לשפוט לפי הזעם שעוררו הדברים בצד השמאלי של המפה הפוליטית, נראה שהשינויים טובים ליהודים. ובכל מקרה המאבק אותו היא מנסה לקדם, הוא ללא ספק צודק.

'מועדון סגור' הגדירה רגב את קרנות הקולנוע, ומי שמכיר את המציאות מבין גם למה. קרנות אלו יוצרות בעצם מציאותן תחושה פילנתרופית של מטרייה השראתית ליוצרים צעירים, ומשכיחות את העובדה הפשוטה שכלל החברה בישראל מוציאה מכיסה האחד את כספי המסים, אבל רק חלק ממנה זוכה לקבל את אותו הכסף בכיסה השני, כערכי תרבות היקרים ללבה. לא סוד הוא כי הפרופיל של הסרטים המקודמים על ידי קרנות הקולנוע בישראל תואם לאג'נדה של השמאל הקיצוני, ללא כל פרופורציה לשיעורם האמתי באוכלוסייה.

יש מי שמרים גבה על כל הדיון. ההתייחסות לקולנוע ככלי דידקטי, לאמירת דברו של מגזר זה או אחר, נחשבת  בעיניו כהוזלת האומנות. הרציונל מאחורי טענה זו מובן: פלטפורמות להעברת ידע ומסרים – יש למכביר. קולנוע לעומת זאת, הוא אומנות. תפקידה של האומנות אינו להצטרף לזירת האגרוף הפוליטית לסוגיה השונים, אלא להביא חוויה אותנטית ומעמיקה המביאה את הצופה לחוויה ולריגוש.

אך האמת היא שיצירת אומנות לעולם לא נובטת על קרקע חשופה. כשם שמאחורי כל שופר נמצא בעל תוקע, כך רוחו של האומן משתקפת מאליה ביצירת האומנות. עולם הערכים והדימויים של היוצר תמיד היווה, ותמיד יהווה את התשתית והרקע ליצירה, גם בלי שהוא יתכוון להעביר מסר כזה או אחר. כשדוד המלך כתב על פלאי הטבע בפרק "ברכי נפשי", הוא לא התכוון להביא מסר על גדולת ה'. דוד, היה מחובר בכל נימי נפשו לבורא העולם, ומתוך כך נבע ממנו הדימוי המרשים של הכפירים השואגים לטרף בלילה ושל אספתם אל מעונם עם שחר.

המדיה החזותית היא ללא ספק השופר הגדול ביותר שקיים היום. במשך זמן ארוך, ארוך מדי, בוקעים משופר זה קולות המנוגדים לאותנטיות ולנורמליות של האדם ושל העולם. התוצאות לא אחרו לבוא לידי ביטוי מעשי, בזרם של קרירות כלפי התורה והמצוות, בפירוק ערכי המשפחה ועוד.

אולי די? אולי הגיע זמנו של עם ישראל לתת ביטוי חזותי, למטען שספג בעברו, ולכוחות הנאצלים הגנוזים בו? ששליטה עצמית ומידות מתוקנות יגיעו לקדמת הבימה? שנורמטיביות משפחתית וטהרה, יעלו על סדר יומם של גיבורי הסדרות שעל המרקע?

קרנות הקולנוע בישראל יכולות בהחלט להיות שליחות טובות למהלך ויבורכו כל המשתדלים בעניין זה. אבל עיקר המהלך צריך לקרות מהשטח. לא לכל דבר צריך תקציב עתק וניתן לעשות לא מעט בעזרת רצון טוב נחישות וכמובן סייעתא דשמיא. כאן ועכשיו מסתובבים אנשים מלאי אמונה ודבקות בה', מלאי רצון להועיל לעם ישראל ומלאי מעוף וכשרון קולנועי - שאינו מתורגם למעשה. 

אם נשכיל לרתום את האמביציה הקיימת לכלים הנכונים, להכווין את המתאימים לכך ללמוד קולנוע מתוך שאיפה לייצר מדיה חזותית קדושה, יוכל הטפטוף הקיים של המדיה הקדושה בשמי המרחב הציבורי, עד מהרה לגשמי ברכה.