דמוקרטיה מתגוננת?

סטודנטית צעירה מסובבת את כל המערכת על אצבעה הקטנה, בעוד גדולי מכפישיה ומהרסיה של המדינה יושבים לבטח.

אל"מ במיל' טל בראון , י"א בחשון תשע"ט

דעות לארה אל קאסם
לארה אל קאסם
ערוץ 7

ביום חמישי 18/10 אירעו שני אירועים שונים, בשני מוסדות שונים, בשני קצות העולם, אשר המכנה המשותף להם היה פגיעה בשמה הטוב של מדינת ישראל באופן רשמי, ממוסד, וחוקי.

יש להניח שישנם עוד אי אילו אירועים בעלי מאפיינים דומים, אך השניים עליהם ארחיב כעת, בלטו בחריגותם נוכח סמיכות הזמנים והפרסום הרב יחסית, להם זכו בתקשורת המקומית והבינלאומית.

קאסם בנתב"ג

האירוע הראשון עסק בנחיתת "אל- קאסם" בנתב"ג ופגיעתה המשמעותית, בהיקף רחב מהמצופה, במאבקה של מדינת ישראל בארגוני החרם.

המדובר בסטודנטית האמריקנית לארה אל קאסם, פעילת שלום צעירה ותמימה לכאורה, שזוהתה כפעילה בארגון "סטודנטים למען צדק בפלסטין" בין השנים 2014 ל-2017 ואף הייתה לזמן מה נשיאת סניף הארגון באוניברסיטת פלורידה.

ארגון זה פועל במסגרת מטרותיו לחיזוק תנועת הסטודנטים התומכים בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים וקידום אקטיביזם פרו-פלסטיני. הארגון קורא לפירוק מכשול התפר, השבת הפלסטינים לאדמותיהם ולרכושם בשטח מדינת ישראל כפי שנקבע בהחלטה 194 של האו"ם, וטוען שלא ייתכן צדק כל עוד מדינת ישראל ממשיכה להתקיים.

בעבר אף הואשם הארגון בליבוי האנטישמיות החדשה וביצירת אווירה עוינת ואלימה כלפי יהודים בקמפוסים בארצות הברית. למען הסר ספק, דו"ח האנטישמיות 2016 של משרד התפוצות מציין את הארגון כגורם מרכזי לעלייה בהיקף של 45 אחוז במקרי האנטישמיות בקמפוסים באותה שנה. הארגון כמובן מביע תמיכה בהטלת חרם על ישראל ופעילות במסגרת קמפיין BDS הפועל לחרם כלכלי, אקדמי ותרבותי של ישראל.

בחזרה לסטודנטית לארה אל קאסם- מדבריה במהלך הדיונים בעניינה בבית המשפט עלה כי היא הפסיקה בחודש אפריל 2017 את תמיכתה בארגון החרם, ומכאן החל לכאורה תהליך "הכשרתה" לקראת הגעתה ארצה למטרת לימודי תואר שני בחסות האוניברסיטה העברית.

במרכזו של אירוע זה עומדת החלטת שופטי בית המשפט העליון בירושלים, ההופכת את החלטת בית המשפט המחוזי שסירב לאשר את כניסתה של הסטודנטית לישראל בטענה כי היא פעילת BDS, ולאפשר לה להישאר בישראל וללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים.

הסוגיה הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון לאחר שקדמו לו דיון בבית הדין לעררים, בו לא בוטלה החלטת משרד הפנים שלא לאפשר את כניסתה של הסטודנטית ארצה. לאחריו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שם נקבע כי ישנו חשש לפיו הסטודנטית האמריקנית תנצל את שהותה בישראל לצורך קידום הטלת חרם עליה, על כן, "יש בשיקול דעתו של השר, כפי שהופעל, כדי להלום את המטרות שביסוד הוראת סעיף 2(ד) לחוק הכניסה לישראל".

כאמור, ערערה הסטודנטית הלוחמנית אל –קאסם לבית המשפט העליון, שהתכנס בהרכב של שלושה שופטים מכובדים: ניל הנדל, עוזי פוגלמן וענת ברון.

בית המשפט דן לעומקם של הדברים והתייחס למהות ההסדר שלא לאפשר כניסת בני אדם ארצה ממניעים אלו ואחרים באומרו: "הסדר זה נושא אופי מניעתי ולא עונשי. משמע, הוא מבקש לצייד את מדינת ישראל בכלי אפקטיבי למאבק בתנועת החרם, אך אינו מתיימר לבוא חשבון עם פעילי התנועה, ולהענישם בשל מעשיהם".
בית המשפט קבע שלמרות שההחלטה על מניעת כניסתה של אל- קאסם למדינת ישראל הינה בסמכותו של שר הפנים, לא הוכח כי עמדה תשתית ראייתית בפניו כדי להכשיר את החלטתו זו.

השופט הנדל קבע שהתנהלותה של אל-קאסם, שבאה ללמוד באוניברסיטה העברית, אינה תואמת את ההנחה שמדובר בפעילת חרם סמויה, העלולה לנצל את שהותה בישראל כדי לתמוך בתנועת ה-BDS.

השופט הנדל ראה למעשה בהגיעה של אל- קאסם ארצה למטרת לימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית, כהתנהגות הפוכה לחלוטין מהמצופה מאדם התומך בקריאה לחרם, כפי שמוגדר בסעיף 1 לחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, תשע"א-2011: "הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית".

בהתייחסות בית המשפט לפעילותה של אל-קאסם במסגרת ארגון הBDS נאמר בפסק הדין: "אמנם, מן הבחינה העקרונית אין בהעדר פעילות BDS בהווה כדי לשלול לחלוטין את סמכותו של שר הפנים למנוע כניסת פעילי חרם. ברם, נוכח פרק הזמן הממושך שחלף מאז שלחה המשיבה את ידה בפעילות פסולה זו, ואופייה המינורי יחסית של הפעילות המדוברת, די בהחלטתה ללמוד בישראל כדי להטות את הכף, ולשלול את החשש מפני ניצול לרעה של השהות בישראל".

בהתאם לזאת, פסק השופט הנדל שאשרת הכניסה והרישיון לישיבה ארעית שניתנו לאל-קאסם מלכתחילה, בקונסוליה הישראלית במיאמי, יעמדו בתוקפם, וציין שאם אל-קאסם תשוב לסורה ותנצל את שהותה בישראל לקידום פעילות חרם, יהיה בידי שר הפנים לבטל לאלתר את רישיונה ולהרחיקה מגבולות המדינה.

השופטת ברון, שהצטרפה להחלטתו של השופט הנדל, טענה בפסק דינה כי: "עצם רצונה של המבקשת להשתלב בלימודים אקדמיים בישראל עומד בניגוד לרעיון של הטלת חרם על ישראל, לא כל שכן חרם אקדמי. בנסיבות ענייננו, לא פעילותה של המבקשת היא שמחרימה את 'האינטלקטואליות עצמה' - אלא נראה שדווקא ההחלטה לשלול מן המבקשת את אשרת הכניסה לישראל, באופן המונע ממנה לימודים אקדמיים כאן בישראל. החלטה זו עלולה אף לגרום בעצמה נזק תדמיתי לישראל, ובכך להשיג את התוצאה ההפוכה מן התכלית שהתכוון לה המחוקק".

פסק הדין של בית המשפט העליון גרר תגובות קשות מפי מספר אישי ציבור ואף משר הפנים, אריה דרעי, שכינה את ההחלטה "חרפה", כמו גם מהשר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, שאמר כי בית המשפט העניק ניצחון גדול ל-BDS ורוקן מתוכן את החוק למניעת כניסת פעילי חרם לישראל, תוך שהוא מעיד בהחלטתו על חוסר הבנת שיטת הפעולה של ארגוני ה- BDS לצד פגיעה ביכולת של מדינת ישראל להילחם בפעילי החרם הפוגעים בישראל.

בטרם אפנה לעיסוק באירוע השני, אציין ראשית כי תמה אני על סוגיית העיתוי בו הפסיקה הסטודנטית את תמיכתה בארגון ה-BDS, שספק אם נדונה זו לעומקה בבית המשפט. בית המשפט קבע כי עבר פרק זמן ממושך מאז חזרה בה מתמיכתה בארגוני החרם. נשאלת השאלה האם פרק הזמן מאפריל 2017 עד למועד הגיעה ארצה לאחרונה נחשב לזמן ממושך? האם לאור המידע אודות הארגון בו כיהנה ניתן באמת לכתוב בפסק דין את המשפט הבא: "אופייה המינורי של הפעילות"?  

האם שאל עצמו בית המשפט העליון באם החלטתה של הסטודנטית נעשתה בתום לב ומתוך שכנוע פנימי עמוק, או שמא החלטתה אינה תמימה ונעשתה למראית עין, בכדי ל"הכשיר" עצמה למועד הרישום והקבלה לתואר שני עם מלגה נאה באוניברסיטה העברית בירושלים, מוסד שאף תמך והיה צד לדיון בתמיכתו ב"אל קאסם".

מעניין מה היה קורה אילו לא הייתה האוניברסיטה העברית מקבלת אותה ללימודים אלו מלכתחילה, האם עדיין הייתה אל קאסם מפסיקה את חברותה ותמיכתה הגלויה בארגון החרם? האם הייתה פונה ללמוד באוניברסיטה הערבית בביר זית או בא-נג'אח? לא לי בהכרח הפתרונים לצערי, אך בירושלים מסתבר שיש שופטים שאת התשובות לסוגיות אלו בהחלט יודעים.

שנית, האם נקטה הסטודנטית הפיקחית, תוך ניצול חולשותינו, בשיטה המוכרת כפגיעה בגוף ובארגון אליו מתנגדים מתוכו, במסווה של התפכחות, בסיוע הממסד האקדמי ובהכשרתו של המהלך על ידי מערכת המשפט, האמורה להיות קשובה לרחשי העם ומצליחה, כך נראה אף הפעם, להפתיעה את עצמה עם זו ההחלטה?

האם באמת יש, במערכות אכיפת החוק והמשפט הישראליות, מי שמאמין כי נשיאת ארגון אנטי-ישראלי מובהק, עברה תהליך של "התגלות", שינתה תוך זמן קצר (לעניות דעתי ולהבדיל מדעת השופטים) את דעתה, ונאותה ללמוד במוסד אקדמי מוביל במדינת ישראל, שאותה עד לאחרונה החרימה ולא רק לכאורה.
האם מדובר כאן בבחורה תמימה ופתייה, או שמא מדובר בבחורה פקחית וערמומית, המנצלת את התמימות והפתיות של המערכת הדמוקרטית הישראלית?!

שלישית, חוק הכניסה לישראל, תשי״ב–1952 מציין בסעיף 2 (ד): "לא יינתנו אשרה ורישיון ישיבה מכל סוג שהוא, לאדם שאינו אזרח ישראלי או בעל רישיון לישיבת קבע במדינת ישראל, אם הוא, הארגון או הגוף שהוא פועל בעבורם, פרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, כהגדרתו בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע״א–2011, או התחייב להשתתף בחרם כאמור" (ההדגשה של המחבר).

אמנם אינני משפטן והשכלתי צנועה, אך הכתוב הינו בלשון עבר: "פרסם ביודעין" ועל כן סבורני כי היה נכון אילו בית המשפט היה מצדד בלשון החוק ובכוונת המחוקק ולא מאמין בהכרח לדבריה, או למס שפתיה לכאורה, של הסטודנטית הצעירה, שנשאה בתפקיד בכיר בארגון החרם ולה אינטרסים מובהקים בעיתוי מפתיע.

משום כך סבורני כי שגו השופטים הנכבדים באמירתם כי תכלית החוק הינה רק מניעתית ולא עונשית, כי הרי הפועל "פרסם" הינו הטיית זמן עבר ועל כן מי שפרסם ולא מי שיפרסם בעתיד בהכרח, נכלל בלשון החוק.

מנכ"ל "בצלם"

באותו יום חמישי, בו ניתן פסק הדין בעניינה של אל קאסם, נשא דברים מנכ"ל "בצלם", חגי אלעד, במהלך דיון של מועצת הביטחון של האו"ם, בהם העביר ביקורת חריפה כלפי ההתנהלות הישראלית מול הפלסטינים תוך שהוא קורא לנקיטת צעדים בינלאומיים נגד מדינת ישראל.   

לא הייתה זו הפעם הראשונה בה מנכ"ל "בצלם" נואם כנגד המדינה מעל לבימת האו"ם. ב- 14 באוקטובר 2016 עשה זאת מעל לאותה הבמה וקרא בזו הלשון: "בקרוב תעבור חצי מאה של כיבוש, ואני קורא לכם לפעול. כל דבר שהוא לא פעולה נחרצת לא ישיג כלום, הכיבוש בר-קיימא כי העולם מסרב לנקוט בצעדים אפקטיביים. כמה עוד בתים צריכים להיהרס כדי שהקהילה הבינלאומית תפעל?".

בינתיים נהרסו לא מעט בתים של מתיישבים יהודים ביהודה ושומרון, ולהבדיל לאחרונה, גם בית של משפחה תמימה בבאר שבע כתוצאה מפגיעתה הישירה של רקטה מעזה. שדות הנגב מוצתים חדשות לבקרים, ישראלים תמימים נפגעים ונרצחים, אך מנכ"ל בצלם, שלא החליף דיסקט או עדשה, ממשיך לצלם ולשדר תמונה חלקית ושגויה. הוא אינו חוסך שיבטו וממשיך להטיף גם כעת בגנות ישראל, ולהכפיש את מאמצי סיכול הטרור על ידי כוחות הביטחון באומרו: "כמעט שנתיים של כיבוש עברו מאז הפעם האחרונה שנאמתי, ומאז 370 פלסטינים נהרגו בידי כוחות הביטחון הישראליים ו-294 בתים נהרסו".

לדידו של המלומד חגי אלעד, נהרגו פלסטינים תמימים ששיחקו לתומם בחמש אבנים או רימונים, שניסו לבדוק אם הסכין חד או חדה, וכמה בתים שוטחו כתוצאה מגחמה של המנהל האזרחי וללא הליך משפטי ארוך ומסורבל ...לכאורה?

מה למדנו?

למדנו שבמדינת ישראל הדמוקרטיה נמצאת בשיא תפארתה, הפרדת הרשויות הינה ברמה מופלאה, ואולי יש לכנותה מעתה "ניתוק רשויות" זו מזו... ולעיתים גם מהעם עצמו.

למדנו שבשם הדמוקרטיה ניתן להתגבר על כל חוק וכל ערכאה שיפוטית נמוכה, אם רק מרכיבים על העיניים את המשקפיים, או ליתר דיוק- את כיסויי העיניים.

אכן, אין כמו מדינת ישראל, שמהומה גדולה עושה היא סביב כניסתה של סטודנטית צעירה, שאת כל המערכת על אצבעה הקטנה סובבה, בעוד גדולי מכפישיה ומהרסיה של המדינה, יושבים לבטח בראשות ארגונים חוקיים, שאותה מגדפים מעל לכל במה בארץ או בגולה. הפועלים באין מפריע במוסדותיה הרשמיים, ומעל לבימת הכנסת מושבעים ונואמים בגנות הדמוקרטיה ומגניה האמתיים, בדיוק אלו מקרב כוחות הביטחון השונים, שבזכותם הם בכלל חיים, קיימים ומשמיצים.

אולי הגיעה השעה שבכנסת ישראל לא רק יקטרו על המצב המביך, אלא יעשו מעשה ויחוקקו חוק המונע, פוסל או משעה, כל מי שבמדינת היהודים אינו רוצה. או כנגד זה הפועל נגד המדינה בעודו נהנה ממירב הזכויות שהוענקו לו בה, בדיוק כמי שיורק לבאר ממנה אך זה שתה. אם כזאת לא יתאפשר, אז לכל הפחות או היותר, יוקצה תקציב לכל מי שהדמוקרטיה כאן אותו תכזיב, יתכבד הוא בכרטיס טיסה ישירה, לכל אחת מ"הדמוקרטיות" האחרות שבסביבה הקרובה... "מהודו ועד כוש".

לסיכום- הגיעה העת שמדינת ישראל תטפל בגורמים הראשיים הפועלים ומסיתים נגדה מבית ולא רק מחוץ, שהרי נכתב בספר ישעיהו מט, פסוק יז': " מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ".