בשנה הראשונה שלי להוראה לפני שהייתי ב'חומת שמואל' קרה שמורה לחשבון של הכיתה שלי יצאה לחופשת לידה ובית הספר נאלץ להביא מחליפה סטז'רית שמן הסתם הייתה פחות מיומנת מהמורה הקודמת שלה.
התלמידים ישר זיהו את הפוטנציאל שגילו כאן: מורה חדשה שמטבע הדברים מתקשה במשמעת ולמה שלא נעשה עליה את קבלת הפנים ובדיקת הגבולות השגרתית שעושים לכל מורה חדש.
בערב הגיעה אליי הצלצול הראשון.
אבא שהתקשר ואמר לי שהילד שלו אומר שיש כאוס מוחלט בכיתה ויש ילדים שלא מפסיקים להרעיש וככה אי אפשר להמשיך.
שאלתי אותו: "דיברת עם הילד שלך? דאגת שהוא לא ירעיש לה בכיתה".
"לא" ענה לי, "אבל לדעתי הוא לא הבעיה. המורה הזו צריכה לדעת לנהל שיעור".
למחרת בערב שוב הגיעה שיחה מאמא אחרת ששאלה אותי מה הולך עם המורה החדשה ושהיא מתחילה לדאוג שהילד שלה לא יגיע מוכן לבחינות של הקבלה לישיבה התיכונית.
"שאלת את הבן שלך האם הוא בין המפריעים?".
"אני לא צריכה להגיד לך איך זה ילדים" ענתה לי: "הם נסחפים אחרי כולם, אבל אני מצפה שאתם תדאגו למורים שיודעים מה שהם עושים. אם היא לא טובה...תחליפו אותה".
סיימתי את השיחה ורתחתי. כאילו לא מדובר במישהי עם רגשות ותחושות.
כאילו שהיא איזה רובוט מקולקל שאפשר להחליף בלחיצת כפתור.
למחרת נפגשתי עם הורה שסיפר לי שהתחילה סערה שלמה בווסטאפ של ההורים:
"לא יכול להיות שהתלמידים שלנו יפתחו פער כזה גדול בחשבון!" ו"למה לא מחליפים אותה כבר?"
נדהמתי. לא הבנתי איך הורים רוצים שהמורה האומללה הזו תצליח להעביר לילדים שלהם שיעור אם הם ישר מקבלים את גרסתם מבלי לבדוק איתה בכלל ויותר חמור מזה: אם הם לא נותנים לה גב.
אולי במקום להיות לחוצים על הציונים של הילדים שלהם בחשבון, כדאי להיות לחוצים מחוסר דרך הארץ והחוצפה שהמורה הצעירה הזו בראשית דרכה סופגת מהילדים שלהם?
ומה החלק האירוני והעצוב?
שהורים שהתלוננו על אותה מורה, דיברו איתי שבוע קודם על החוצפה של הילדים שלהם כלפיהם.
האם זה לא מובן מאליו וברור שהדרך לדרך ארץ וכבוד כלפי ההורים מתחילה ועוברת קודם כל מדרך ארץ וכבוד כלפי המורים?