משל הפיצה

צחי מגנאג'י , ט"ו בחשון תשע"ט

דעות צחי מגנאג'י
צחי מגנאג'י
צילום: עצמי

תארו לעצמכם שיש לכם ביד מגש פיצה. במגש 8 משולשים, אבל יש 30 ילדים שהבטחתם להם פיצה. מה תעשו? תאלצו בכאב לב לוותר על חלק מהילדים ולעשות בחירה למי לתת ואת פני מי להשיב ריקם.

זה הסיפור של הציונות הדתית בירושלים. לחרדים דואגים נציגיהם המסורים, שעושים מלאכתם נאמנה – וכך צריך. הם פועלים למען הציבור ששלח אותם לקלפי וגם יודעים כי ביום הבוחר יצטרכו לתת את הדין על עשייתם. מאידך לציבור הכללי גם כולם דואגים, כי כולנו מפחדים מהדמון הגדול "שהחילונים יעזבו את ירושלים" – וגם זה כמובן מבורך. אנחנו אכן רוצים שהחילונים לא יעזבו את ירושלים וכך צריך לנהוג.

אבל מי ידאג לציונות הדתית? מי ידאג למוסדות החינוך, גני הילדים, תנועות הנוער ובתי הכנסת שלנו?

בקשת הירושלמית יש ריבוי מפלגות ציונות וזהו דבר מבורך. כולם נלחמים למען ירושלים נקיה, סובלנית, תרבותית ופלורליסטית. אבל ישנה רק מפלגה אחת שתדאג לכולם – אבל באמת לא תשכח את הציבור הסרוג בעיר.

הדוגמאות לדילול כוחה של הציונות הדתית הן רבות, החל מועדת הקצאות שעוסקת בחלוקת הקצאות למבנים של בתי ספר, תנועות ובתי ספר, ממשיך בתקציבים לפעילות תרבותית המותאמת לציבור דתי, מועדוני קשישים ועוד'

סוגיה נוספת שתגלגל לפתחה של מועצת העיר הבחירות לרבנים הראשיים לירושלים. כשיבואו נציגי המפלגות החרדיות ויציעו 'דיל' (כמו שעושים עסקים בכל מערכת פוליטית בעולם) במסגרתו יסכימו לסייע בעקיפין לתקציב ענק ל"ישיבה החילונית" או לפעילות של עמותות שמאל בשיח' ג'ארח, בתמורה לתמיכה עקיפה ברב חרדי על פני הרב הדתי לאומי. כיצד ינהגו המפלגות השונות? הרי לכל מפלגה יש בנק מטרות מצומצם בו היא יכולה להתמקד ועל כל הישג קואליציוני צריכים לשלם מחיר לשותפות.

נשמע לכם דמיוני? תתפלאו אבל כבר היו דברים מעולם. ככה עובדת השיטה הפוליטית ועד שהיא לא תשתנה כך הם פני הדברים. איך אמרה פעם שולמית אלוני "בשביל השלום אני מוכנה לחבוש שטריימל". האם הגברת עליזה ארנס או חברי מועצה עתידיים אחרים ינהגו אחרת? הם יסבירו לנו שיש להם רק 8 משולשים בפיצה וכי יש לעשות תיעדוף.

לעומת כל רסיסי הציונות הדתית המפוזרות בשלל מפלגות יש רק מפלגה אחת שתלחם  על כל הקצאה לבתי הספר וכיתות לימוד לציבור הדתי לאומי,  לבתי כנסת של הציונות הדתית, למען תנועות הנוער שלנו, גני הילדים שלנו ומועדוני גיל הזהב המותאמים לציבור הדתי לאומי.

שואלים אותי "צחי, מה לך ולמפלגה סקטוריאלית"? אנחנו הרי הציונות הדתית, שלקחנו על עצמנו לסחוב את האלונקה של כלל ישראל ולהתחבר לכל המגזרים. זה נכון. ולכן אצלנו האג'נדה היא באמת לדאוג לכולם, אבל לא על חשבון הציבור הדתי לאומי ולא במקומו. דאגה למוסדות הציונות הדתית בירושלים היא דאגה לעיר כולה, שכן אם הציבור שלנו ירגיש לא בנח בירושלים ויחסרו לו השירותים הבסיסיים כמו מוסדות חינוך וגני ילדים, החיסרון יהיה לעיר כולה.

כיום כולם מחזרים אחרי הציבור הדתי לאומי בעיר, וכולם מתהדרים בנציגיהם הסרוגים ברשימות. אבל יש רק מפלגה אחת שמסורה לכולם, שתעשה בשביל כולם ותדאג גם לנו. כי גם לנו יש צרכים המיוחדים לנו.

ולסיום מילה נוספת על סקטוריאליות. כשראש העיר הקודם ניר ברקת חיפש בידי מי להפקיד את ועדת הכספים הוא נתן את ראשות הוועדה לחגית היו"ר של הבית היהודי. כי אפשר לעשות שני מנהלים נפרדים לחינוך בירושלים – אחד לחרדי ואחד לכלל ציוני; אפשר לעשות שני אגפים נפרדים לתרבות יהודית – אחד לחרדים ואחד לדתיים לאומיים, וכך בכל האגפים השונים. אבל את וועדת הכספים היו חייבים לתת למי שיכולים לתת לכולם בלי יוצא מן הכלל. ומי יכולה להוות באמת גשר מאחד ולדאוג לכל המגזרים אם לא מפלגה ציונית דתית?

לכן מי שרוצה את ירושלים של כולם, מכילה, סובלנית ומאחדת בין כל המגזרים, שם טב בקלפי.