להרוג את הספיקות

יאיר אנסבכר , י"ז בחשון תשע"ט

אז בואו נדבר פעם אחת על למה כן צריך להוציא להורג מחבלים, ללא רגש. 

ללא שנאה וגזענות וגם ללא קלישאות שחוקות. ישנם כמה שיקולים נגד הוצאה להורג ברצוני להעלות אותם כאן ולנסות להפריך אותם בזה אחר זה. עמדת השב"כ המסורתית - להתנגד להוצאה להורג.

לכאורה, מי מבין טוב יותר את הערבים והמנטליות התרבותית שלהם מאשר השב"כ? אם הם מתנגדים אז נסתם הגולל על הדיון, לא? אז זהו שלא. השב"כ אמון על השקט והביטחון, כמו גופים אחרים במערכת הביטחון הוא מעוניין בייצור שקט תעשייתי הוא אינו קובע מדיניות או חזון עתידי למדינת ישראל ועסוק בהגנה על הכאן ועכשיו. לראייה, כאשר חשב השב"כ שהדבר יעודד רגיעה זמנית בשטחים הוא המליץ בעבר לשחרר בעסקאות שבויים מחבלים וסייעני טרור  זאת למרות שהוא צפה שחלקם יחזרו לעסוק בטרור, מאותם מניעים עצמם השב"כ תמך בהסרת המגנומטרים מהר הבית (וזאת דרך אגב למרות שעמדת המשטרה שהעומד בראשה היה סגן ראש השב"כ בתפקידו הקודם להשאיר את המגנומטרים על כנם)

השב"כ לא אמון על החלת ריבונות ישראלית הוא לא גוף אידיאולגי אלא גוף ביצועי. לשיטתו, יתכן שהשב"כ אכן צודק - לטווח הקצר. בטווח הקצר סביר מאוד להניח אמנם שהפעלת עונש מוות , בייחוד אם היא תהיה מהוססת, הדרגתית וסלקטיבית ותלווה בהרבה סיקור תקשורתי צמוד אכן תייצר אפקט של זעם ברחוב הערבי ועלולה בהחלט להוליד גלי פיגועים ומחאה אלימה.

השאלה האמיתית היא מה יקרה בטווח הארוך, מה יקרה אם מדינת ישראל תחליט למרות הכל לספוג את כל זה כדי לקיים חוק וסדר בלתי מתפשרים ומשילות קשוחה על כל חלקיה הריבוניים, מה יקרה כאשר היא תחליט להעניש ולהרתיע את אלה אשר מנסים לרצוח את בניה ובנותיה (דרך אגב גם זריקות אבנים  שנעשות כאן בכל יום כמעט הם ניסיונות לרצח, אמנם, לא תמיד חשבתי כך, אבל סלע אחד בגודל חצי אבטיח שניפץ את שמשת המכונית ופצע את סבתי לנגד עיני שינה את דעתי)  ישנם עקרונות חינוכיים נכונים תמיד, בכיתה כמו גם במדינה ריבונית "החניך" או ה"תלמיד" מתבונן היטב במעשיו של המחנך, כאשר המחנך מציב גבול ברור ועקבי ורק כאשר הוא מציג גבול כזה, המרמור יורד בהדרגה ומתקבל סדר חדש. 

אך בשלב הראשון  טבעי שתהיה התקוממות על מה שנתפס כ"גזרה חדשה".

הדבר הגרוע ביותר מתרחש כאשר ישנה נסיגה מן התהליך לאור הלחץ הזה,  כאשר כתוצאה מן הכאב המייסר של אפקט תלישת הפלסתר (שבמהלכו באופן בלתי נמנע  תמיד נתלשות גם שערות לוואי) ישנה בהלה ואז נסיגה בתהליך וויתור למעשה על עצם הפעולה, במקרה כזה תמיד פורץ מרד שכל כולו הפגנת עוצמה של המורדים המזלזלים בחוק ובמוסרותיו אשר קוראים תיגר על עצם המסגרת.

קלישאה נוספת הקשורה למנטליות התרבותית של הערבים  שהגיע הזמן להפריך היא שהם אינם מפחדים למות , כלומר שהערבים הם כולם שהידים הששים אליי מוות שאינו מרתיע אותם, אדרבא הם מקדשים אותו. 

נקודה זו  איננה רק גזענית אלא שהיא גם שגויה בפשטות והיא נובעת מבורות  ומחוסר היכרות עם הנעשה בשטח, כמו גם מנפילה במלכודת תודעתית שטוו ארגוני ההתנגדות הערבים שהציור הקיצוני הזה משרת אותם נאמנה, ראשית, המציאות היומיומית בישראל מוכיחה שלמרות החיים המשותפים בעלי החיכוך הגבוה בין האוכלוסייה הערבית ליהודית בארץ רוב רובם של הערבים מעדיפים ברוב רובו של הזמן לא להוציא פיגועים וזאת למרות שהם לא חובבי ציון גדולים ולמרות שפיגועים כאלה בוודאי היו מקרבים אותם למוות הנכסף כל כך, הסיבה הפשוטה לכך היא אהבתם ל"עיישין" (החיים עצמם בערבית), הערבים תמיד ועוד יותר מכך בעשרות השנים האחרונות (בהם הם עברו תהליך של התמערבות וגם למדו ליהנות ממנעמיה של ישראל המודרנית) , אהבו את החיים ודאגו לחייהם כמו כל אדם אחר.

שנית, גם רוב רובם של המחבלים הערבים אינם מעוניינים למות, בשירותי כלוחם במגלן נתקלתי בעשרות מקרים הן במבצעי שיגרה ובט"ש והן במערכות ומלחמות בהם מחבלים נכנעו מיידית ויצאו אלינו בתחתונים ובידיים מורמות, לא בכדי פסקה כמעט לחלוטין תופעת המתאבדים המאורגנת שהיתה נפוצה בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים בישראל, מאוד קשה עד בלתי אפשרי לאתר לאמן ולהפעיל מחבל מתאבד.

עובדתית, רק אחוז מסוים מתוך המחבלים שמבצעים פיגועים רנדומליים מעוניין למות, הפיגוע שהתרחש רק שלשום מצטרף לרשימה לא קטנה של פיגועים שבסופם ברח המפגע מן המקום  או נכנע, רובם ככולם לוקחים בחשבון כמובן שהם עשויים להיירות בתוך הזמן המיידי של ביצוע הפיגוע אך האופציה להרים ידיים בזמן ולשבת בכלא הישראלי (שם כידוע התנאים אינם מן הגרועים דווקא) תמיד קיימת.

מה גם שישנה האפשרות הנוספת המפתה שהיא לצאת מהכלא בעיסקה כזאת או אחרת ולחזור הביתה כגיבור ההתנגדות. בנוסף. כל פיגוע מתוחכם זקוק בד"כ לסייענים (ספקי אמל"ח, מסיעים, מודיעין ועוד), אנשים אלה פועלים פעמים רבות  ממניעים של בצע כסף , מניע שעונש מוות התלוי מעל כל מי שעוסק בטרור בהחלט יכול להרתיע. 

לעניין ההרתעה כמובן שאפשר וצריך להוסיף לעונש המוות התלוי מעל סייענים ומחבלים העוסקים בטרור גם הריסת בתים שמשפיעה על מחשבתו של המחבל הפוטנציאלי בהקשר לגורלה של משפחתו הנותרת. ולהפוך את כל העונשים הללו למיידים ככל הניתן. 

נימוק נפוץ נוסף הוא הנימוק המוסרי-דתי והוא שכביכול דעתה של היהדות (והתורה?!) אינה נוחה מעונש כזה כי צלם האדם הינו קדוש וכי אי אפשר לנצח אלימות בעזרת עוד אלימות. ישנם גם כאלה המגדילים לעשות ולשם חיזוק טענתם האחרונה מצרפים את האמירה הידועה של חז"ל על כך שסנהדרין שהיתה הורגת אחת לשבעים שנה הייתה קרויה "סנהדרין קטלנית" או שהם מאמצים סטיטיסטקות המגיעות מעשרות המדינות בארה"ב בהם מונהג עונש מוות שמלמדות שהשימוש בעונש זה אינו בהכרח מוריד את רמת הפשיעה.

כאן צריך לערוך אבחנה ברורה למי ניתן עונש המוות ועל איזה פשע.

דברי חז"ל נסובים כמובן על מי שנענש על פי חוק התורה באחת מהעבירות המחייבות מיתה, הכוונה לישראלי שגזר דין המוות הנפסק לו הינו הקצה של הליך משפטי ארוך ומורכב הכולל כמובן עדויות מפורטות ובחינת אותם עדים, התראה לרוצח שמוכרחה להינתן לפני הרצח ועוד ועוד פרטים ופרטי פרטים אשר הופכים את העונש הנ"ל לנדיר.

יחד עם זאת צריך לדעת שהרוצח של התורה הוא מי שהרג אדם מסיבות שונות ודינו הוא מוות. הפסוק בפרשת בראשית שזה עתה קראנו ,אומר בבירור: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" ומכיוון שאין תועלת נראית לעין מהרג של אדם נוסף, עניין ההרתעה (למען יראו וייראו) הוא כנראה טעם מובהק ומספק לעונש חמור זה.

אך בכל אופן המקרה כאן שונה לגמרי, אין כאן רוצח בשוגג ואפילו לא רוצח במזיד ששנא את חברו עד שהרגו, יש כאן אויב לאומי, וזאת האבחנה העיקרית והחשובה ביותר, הנשק יכול להשתנות מקלצניקוב דרך טיל נ"ט ועד אבן אבל היד היא אותה יד והרוח המכוונת היא אותה רוח – רוחו של אויב העם, של שונא ישראל שמוכן לסכן את חייו כדי לפגוע בישראלים וביהודים באשר הם. הפגיעה במחבל איננה דומה לפגיעה באזרח ולכן הריגתו בדין היא איננה הריגה פלילית , היא דומה אולי יותר להריגת חייל אויב במלחמה  ודיני המלחמה של התורה חלים עליה אם כי מי שעוסק במקצוע הטרור שונה מהותית מלוחם מדינתי ולו רק בגלל שהוא אינו בוחל במטרות או באמצעים כדי להשיג את מבוקשו ואדרבא מבקש לפגוע בכל מי שלאל ידו ובמיוחד אזרחים (בניגוד לכל דיני המלחמה המוכרים בעולם).

למעשה אילו בתי הדין הצבאיים היו בלתי תלויים פוליטית  הם היו אלה האמונים על ביצוע פסקי דין מוות למחבלים מורשעים (כפי הרשות שניתנה להם בחוק הישראלי) מבלי שיהיה שום צורך להעסיק בכך את בג"ץ. בשל חשיבות וחומרת העניין הם היו עורכים משפט צדק בלתי תלוי, בשל קדושת צלמו של האדם הם היו נאלצים להביא ראיות חותכות, ברורות שאכן במחבל בן מוות עסקינן איש מאיתנו לא היה רוצה שזה יקרה באופן אחר. 

אך בסופו של דבר לא באזרחים שווי זכויות עסקינן ויש להפקיע מהמחבלים קודם כל מראית עין  זו של אזרחים שווי זכויות. אנו עוסקים באנשים  אשר באים לכלותינו, כולנו,  אנשים אשר בשעה שאנו יוצאים למלאכת יומנו , להוציא לחם מן הארץ כדי לפרנס בו בכבוד את בני משפחותינו   הם יוצאים למלאכתם שלהם –להרוס ולהחריב את מדינת ישראל, ולהרוג כמה שיותר ישראלים.

"שני פיגועים עברתי בשנים האחרונות", אמר לי אביה של נערה שנרצחה על ידי מחבל, "את עוצמת הכאב על אובדן בתי אינני יכול לתאר... ואינני מאחל ומייחל לאיש שירגיש כך, ולמרות הכל  גם לא לאויביי, אך הכאב על כך שמדינת ישראל שחררה את רוצח בתי  היה נורא יותר".