שלוש מחשבות על משפחה אחת

אתמול בערב נגמרו לנו המילים. כשנודעו תוצאות האסון של התאונה בכביש הערבה אפילו ה'בחירות' זזו קצת הצידה. מה בכל זאת אפשר לומר לעצמנו ברגע נורא כזה?

הרב יוני לביא , כ"ב בחשון תשע"ט


מה אפשר לומר כשמשפחה שלימה נספית ברגע אחד? מה אומרים כשאבא, אמא ושישה ילדים יוצאים לטיול משפחתי נחמד, וברגע אחד עולים בסערה השמימה?
הנה שלוש מחשבות קטנות:
ראשית, כולנו בעצם אחד!

אין יום מפלג, מחדד הבדלים ומקטב בין אנשים, כמו יום הבחירות. התעמולה מגיעה לשיאה ואתה מוצף כל היום בסמסים על המניפולציות והתככים שעושה צד כזה או אחר. 

ואז פתאום נוחתת עליך הודעה נוראה כזו וְעַם שלם מרגיש צביטה איומה בלב כשמיליוני החלקים שלו פועמים לרגע שוב בדופק אחד. אתה חש כֵּאֶב כאילו איבדת חבר אהוב או בן משפחה, ואתה מבין שכל הקיטוב והמחלוקות הן רק בקליפה החיצונית. 'פייק פילוג'. באמת, בעומק, כולנו משפחה אחת גדולה שמרגישה בחריפות את הצער כשחלק ממנה נגדע בפתאומיות.

שנית: איפה אנחנו בסיפור הזה?!

נורא מפתה ומסקרן לעסוק בנסיבות התאונה והאם נהג הג'יפ הוא האשם בסיפור. זה ממש לא העניין! הדברים עוד יתבררו, ובכל מקרה את העונש שלו האיש הזה כבר קיבל ואין מה לקנא על הגהינום שילווה אותו עד סוף חייו.

מה שחשוב באמת אינו הסיפור הספציפי שלו אלא שלנו. של כולנו. חז"ל אמרו "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". כלומר, כשאתה נתקל באירוע שלילי מסויים, אל תסתפק בלהניד ראש, לגנות ולהאשים. תחשוב על עצמך! הרי לא סתם בורא עולם גלגל שתיחשף לדבר הזה. הוא מדבר אליך דרך מה שקרה. השאלה היא האם אתה מקשיב ועושה גם כן סוג של חשבון נפש: מה אירוע כזה נורא אומר לי?

את התשובה על זה כל אחד ואחת צריך לתת באופן אישי 

(האם זה משהו שקשור להרגלי הנהיגה שלנו, ההתעסקות עם הסלולארי, הבילוי, הסחות הדעת, העייפות או אולי לכיוונים אחרים לגמרי?!)


ודבר שלישי זו המשפחתיות.

מה המסר, מהי הצוואה של משפחת עטר אלינו?

לפחות דבר אחד אפשר לומר והוא ה'משפחתיות'. העובדה ש"בחייהם ובמותם לא נפרדו" ושביום הבחירות בחרו לחגוג יחד את המשפחתיות שלהם, היא מסר יקר ערך לכולנו. בעולם שבו ערך המשפחה הולך ופוחת ושגם כשמשפחות כן ביחד, הן לא בעצם יחד כי כל מיני מסכים מפרידים ביניהם - הנה קיבלנו דוגמא למשפחה שמנצלת את ההזדמנות של יום השבתון, לא לסידורים, לא להעברת זמן מול מסכים, אלא להעצמת המשפחתיות דרך טיול משותף ביחד. האם אנחנו יודעים להעריך את המתנה המופלאה הזו שקוראים לה אבא-אמא-ילדים ועושים כל מה שאפשר כדי לנצל את הזכות הזו שקיבלנו ולהעצים את המשמעות שלה עבורנו?