זדורוב כמשל: מדינה בורחת מבשורה

קווי דימיון מדהימים בין הרשעת זדורוב להרשעת יגאל עמיר: בשני המקרים החוקרים, הפרקליטות ובתי המשפט, לא נתנו לעובדות לבלבל אותם

מנחם רהט , כ"ג בחשון תשע"ט

מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי

    1.מעטים מאוד מאוד מקרב אזרחי ישראל, עדיין מאמינים שרומן זדורוב רצח את תאיר ראדה ז"ל. אפילו שופטים (בדימוס כמובן), כבר הגיעו למסקנה שמשפט זדורוב, בכל הערכאות, היה מבויים מראשיתו ועד הרשעתו, משחק מכור שנועד להשיג הרשעה בכל מחיר, גם במחיר עיוות העובדות ועיקום האמת והכל כדי להרגיע את הציבור.

כך למשל טען בימים אלה השופט בדימוס שלי טימן: "כל המשפט הזה, מתחילתו ועד סופו, נוהל בצורה איומה ונוראית. איך יכולות להיות 65 טביעות אצבע [בזירה], ואף אחת לא של זדורוב? עקבות נעליים ואיפה זדורוב? איך יתכן שהדיבוב לא נעשה בשפתו של זדורוב? לא יתכן כי מזירה כזאת לא יהיה ולו מימצא אחד הקושר את זדורוב לזירה. לו התיק היה מגיע אלי - זדורוב היה מזוכה".  

וכך, לדוגמה, הפרופ' למשפטים בועז סנג'רו, מומחה בדיני עונשין, דיני ראיות והליך פלילי, שכתב השבוע: "כבר לפני שנים היה צריך לשחרר את זדורוב. מלכתחילה לא היה נכון להרשיעו... להודאת זדורוב [בביצוע הרצח] מאפיינים טיפוסיים של הודאת שווא, המוכרים בספרות המשפטית האקדמית". במלים אחרות: אין כל קשר בין ההרשעה לבין העובדות. רוצחה של תאיר עדיין מסתובב(ת) חופשי(ה).

2. אבל משקלה של השׂערה, שהיא המימצא הפורנזי (המדעי) הכמעט מכריע, ששיכנע את דעת הקהל בדבר חפותו של זדורוב, הוא  כאין וכאפס בהשוואה למשקלה של ראיה פורנזית, חותכת, מהותית, שקשורה לטרגדיית רצח רבין, וממנה עולה כי יגאל עמיר – ממש כמו זדורוב – לא יכול להיות הרוצח שקטל את ראש הממשלה המנוח. ממש כך. הרוצח האמיתי לא הועמד לדין.

למרבה הצער העדיפו כולם - חוקרי השב"כ, הפרקליטות, ביהמ"ש וועדת החקירה – להתעלם מהראיה הפורנזית.  ממש כמו במשפט זדורוב. גם כאן תחילה ירו את החץ, ואחר כך ציירו את עיגולי המטרה סביבו. ואל תבלבלו אותם עם ראיות פורנזיות.

3. הראיה הפורנזית המכרעת, ששוללת את הסיכוי שעמיר הוא הרוצח, מגיעה מחוקי היסוד של הפיסיקה המודרנית. על פי עקרונות הפיסיקה, לא ייתכן שקליע שנורה בעוצמה רבה מקנה של אקדח, יבצע פניית פרסה מושלמת, וינוע בחזרה לעבר האקדח שממנו נורה. אין מצב כזה. קליע אינו בומרנג.  

תזכורת: המיסמכים הראשונים שנכתבו בביה"ח איכילוב בזמן אמת (ולפני ששוכתבו בידי גורמים אינטרסנטיים), מציינים כי בגופה נמצאו 3 פגיעות: שתיים מאחור (כלומר של עמיר), ופגיעה שלישית בודדת של ירי בקידמת החזה לכיוון עמוד השדרה (צלעות D5-6), שגרמה למות המנוח.  

4. כל זה לא אומר, חלילה, שיגאל עמיר חף מפשע. להיפך. עמיר הוא פורע חוק, שחשב ש'מותר לו'  לרצוח ראש ממשלה בישראל. ורק בשל כך, ויריות ההוליפוינט שירה, ראוי שישב בכלא. אבל לא כדוריו של עמיר רצחו את רבין. השלישי שנורה מלפנים הוא הקטלני.  

מי כן ירה את היריה הקטלנית? התשובה קבורה עמוק בתוך תיבת פנדורה, שאיש אינו מעז לפתוח, מחשש לרעידת אדמה שתזעזע את אמות הסיפים. בדיוק מאותן סיבות שבעטיין מתעקשים שלא לפתוח את המיסמכים הסודיים בפרשת ילדי תימן; ובדיוק כפי שמתעקשים שלא למצות את הדין עם עבריינים דוגמת הסוכן הפרובוקטור אבישי רביב, פרקליטת המחוז רות בן דוד, הפרקליט המשחד רונאל פישר ואחרים. המימצאים המזעזעים יחוללו פלצות. מדינה פוחדת מ'בשורה'.

4. יבוא כמובן הקורא הנבון, ויעלה את שאלת מיליון הדולר: רק רגע! מה כל הקישקוש הזה? הרי יגאל עמיר הודה במו פיו ברצח רבין!

אכן, זה בדיוק העניין: ההודאה אינה שווה את הנייר עליו נכתבה. הרי גם זדורוב 'הודה', ובכל זאת כבר ברור שלא הוא הרוצח. פרופ' סנג'רו: "גם חפים מפשע מודים.... ואין דרך להבחין בין הודאה אמיתית להודאה שקרית". ובקיצור: הודאה אינה ראיה.

5. ולסיום, הערת אגב: הפללה עצמית, שנחשבת בשיטת המשפט המקובלת ל'מלכת הראיות', אינה נחשבת כלל במשפט העברי, שבו מוטמע חזק העיקרון הכל כך אנושי: "אין אדם משים עצמו רשע".