צא לנוף, אך אל תקטוף!
צא לנוף, אך אל תקטוף!

בתור תושב בית אל השכנה לפסגות, הצער והצביטות שבלב כואבים מאוד! 

אחרי ההלם הראשוני, חיפשתי ורציתי נקמה! אבל הבנתי שאין במי לנקום... לא שייך שהצבא "יהרוס את בית הנהג החשוד בדריסה, ויעצור ויחקור את כל הגברים מהכפר ממנו בא הרוצח הנתעב, ויחרים מהם את כל כלי הנשק..." 
הגעתי לתובנה שהאחריות מוטלת גם עליי - בתור זה שאוחז בהגה, כדי שמקרים כאלה לא יישנו. 
בפרשיות התורה המתארות מקרי רצח, לפעמים קשה להבין את הסיטואציה - כיצד פתאום קם אדם ומחליט לגדוע בידיים את חייו של מישהו אחר...

ובדיוק לפני 40 יום התפללנו בכוונה: עַל חֲטָאִים שֶׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם אַרְבַּע מִיתות בֵּית דִּין: סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג וָחֶנֶק -  

אבל הנה מלך-ממית-ומחייה מראה לנו שהסיטואציה הזו מתנפצת עלינו בפנים. 

שלמה המלך כותב בקהלת: טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ: מה נדרש מאיתנו? לשים לב! 

מותר לנהוג! מותר לנסוע! מותר לטייל! 

אבל להפנים שבכל פעם שאני מרשה לעצמי לעבור את המהירות המותרת או להתעסק בנייד... למרות שבניסי ניסים 'תודה לאל לא קרה כלום' - 

א. כמעט ועברתי על איסור רציחה!
ב. כנראה שנעשה לי נס ומנכים מחצית מזכויותי!

לסיום, סגולה לאריכות ימים: הגמרא במסכת מגילה (כח ע"א) מתארת את התלמידים של רבי נחוניא בן הקנה ששאלו אותו: במה הארכת ימים? ואחד הדברים שענה: וותרן הייתי! 

נהגים יקרים! החיים שלכם ושל שאר הנוסעים ברכב יקרים יותר מכל משחקי הכבוד בכביש! 
הגיע העת לוותר לנהג השכן! 
האשה והילדים שמחכים לכם בבית רק יודו לכם!
צא לנוף, אך אל תקטוף!