סוף החלום הפלסטיני
סוף החלום הפלסטיני

מטבעו של עולם, כשמשהו בנוי על בסיס רעוע, סיכויי השרידות שלו לאורך ימים נמוכים, וכדי להחזיקו בחיים הוא זקוק כל הזמן לסיוע חיצוני מצד אלו שחושבים שיש לו סיכוי לעמוד על רגליו בכוחות עצמו בשלב כלשהו בעתיד. איוולת היא הניסיון להחזיק בחיים באופן מלאכותי משהו שאין לו סיכוי לחיות באופן עצמוני, שכן כל מה שיושקע בו ירד לטמיון.

הרשות הפלסטינית מתאימה בדיוק לתיאור הזה, ונעמוד כאן על הסיבות להיותה גוף שאין לו סיכוי לחיות בכוחות עצמו.

הסיבה הראשונה, הבסיסית והראשונית, היא הסיבה להקמת הרשות. בשנת 1993 חיפשה ממשלת ישראל מישהו שייקח על עצמו לחסל את הטרור שייצרו תנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי ביהודה, בשומרון וברצועת עזה, וכשכר לפעילותו נגד הטרור הוא יקבל את הסמכות לשלוט בשטח ולנהל את חיי הערבים באזורים אלה. זה היה ה"דיל", והקבלן שקיבל עליו לבצע את שתי המשימות הללו היה אש"ף בהנהגת הארכי-טרוריסט יאסר ערפאת. ממשלת ישראל האמינה שהוא מתכוון ברצינות, הן לחסל את הטרור והן להקים מנגנון אוטונומי שינהל את החיים בשטחים.

אלא שהעסקה הזו הייתה כושלת מתחילתה, הן מצד הערבים תושבי האזורים הללו והן מצד ממשלת ישראל. התושבים ראו – ועדיין רואים!!! – את הרשות הפלסטינית כזרוע ביצוע של המדיניות הישראלית, כארגון משתף פעולה עם ישראל באמצעות מנגנון התיאום הביטחוני המתפקד עד היום. "תיאום ביטחוני" הוא ביטוי מכובס לשיתוף פעולה שבו כוחות הביטחון הפלסטינים רודפים ותופסים את פעילי הארגונים האחרים ומסגירים אותם לידי ישראל. רבים מהערבים תושבי השטחים רואים בכך בגידה, לא פחות.

כדי לכסות על הבגידה ולהשתיק את הביקורת, מעסיקה הרשות אלפי אנשים במשרות אמתיות או מלאכותיות (כאלה שהעובד לא צריך לעשות כלום בשביל לקבל שכר) וכדי להיות על רשימת מקבלי השכר אנשים ממלאים את פיהם מים ולא אומרים בגלוי את מה שהם חושבים על הרשות ועל סיבת הקיום שלה.

אלא שאנשי הרשות יודעים היטב מה הציבור חושב עליהם, וכדי ליצור לגיטימציה לעצמם ולרשות הם המציאו אתוס לאומי שתכליתו להקים מדינה בתנאים שישראל לעולם לא תסכים להם: שיבת מיליוני "פליטים" לתוך ישראל, וויתור מצד ישראל על ירושלים. דרישות בלתי אפשריות אלה הועלו מתוך ידיעה ברורה שישראל לא תיענה להן, וכך לעולם לא תקום מדינה פלסטינית וישראל תישאר לתמיד האויב. לכן מי שחושב שמדינה פלסטינית תחיה בשלום על יד ישראל איננו מבין את הבסיס לקיומו של החלום הפלסטיני, שהוא ליבוי השנאה לישראל, טיפוח הטרור נגדה והאשמתה בכל תחלואי החברה הערבית.

לכן – על פי אמצעי התקשורת של הרשות – ישראל היא תוצאת פעולה קולוניאליסטית אירופית שנבעה מרצון אירופה להיפטר מהיהודים, היהודים אינם עם אלא קהילות השייכות לכל עמי העולם, היהדות אינה דת קיימת אלא דת בטלה, ליהודים אין היסטוריה ב"פלסטין", הפלסטינים הם קרבנות הקונספירציה האירופית ומטרתם הלגיטימית היא לשחרר את כל "פלסטין" מהים עד הנהר. לכן "שלום" עם ישראל יהיה תמיד לא יותר מהפסקת אש זמנית, כי המטרה הסופית היא חיסולה של ישראל.

יותר ויותר ישראלים הבינו במהלך 25 השנים האחרונות את העסקה הכושלת שממשלתם עשתה בחתימתה על הסכמי אוסלו, ולכן השמאל הישראלי שעשה את הטעות הפטאלית הזו איבד לאורך השנים הללו הרבה מהתמיכה הציבורית שנהנה ממנה בעקבות חתימת הסכמי אוסלו. גם "האביב הערבי" – שהתברר שהוא דומה יותר לביצה של דם, דמעות ואש – עזר לישראלים להתפקח מחלום "המזרח התיכון החדש" מבית מדרשו של אדריכל אוסלו, שמעון פרס.

היום, אחרי שהתברר שכל כוונתם של יאסר ערפאת ומחמוד עבאס הייתה ועודנה הקמת מדינה פלסטינית על חורבותיה של מדינת ישראל, יש מעט מאוד רצון בישראל להמשיך ולהנשים את היצור המלאכותי הזה ששמו הרשות הפלסטינית, שכל קיומו נובע מהכסף שהוא מקבל מזרים ונותן לעובדיו ולטרוריסטים שלו הנמצאים בכלא הישראלי.

הסיבה השנייה לכישלון הרשות הפלסטינית היא חוסר הצלחתה להקים גוף מדיני עם נורמות התנהלות מקובלות שקיומו נובע מהכרת הציבור בחשיבותם של כללי המשחק הפוליטי, הנקראים "שלטון החוק". הרשות הקימה מנגנונים וגופים שקיומם ניכר כלפי חוץ, אך התוכן שלהם ריק וחסר משמעות. לדוגמה: קיים ברש"פ מנגנון של בחירות, ואכן בשנת 2006 הוא הביא לעולם רשות מחוקקת ונשיא, שניהם לארבע שנים.

אם הרש"פ הייתה מכבדת את חוקיה הרי שבשנים 2010, 2014 ו-2018 – כל ארבע שנים – היינו רואים בחירות, בין הבחירות פעילות מפלגתית ואחריהן אולי אף חילופי שלטון. אלא ששום דבר לא התקיים: היו בחירות, תנועת חמאס זכתה ברוב מושבי המועצה המחוקקת אבל כל סמכויות המועצה נלקחו ממנה על ידי אש"ף, הארגון הממונה על הרש"פ, כדי שחמאס לא יממשו את זכותם לשלוט ברש"פ.

בחודש ספטמבר השנה שלחו חברי המועצה המחוקקת מטעם חמאס מכתב למזכ"ל האו"ם ובו הם דורשים לא לאפשר למחמוד עבאס לנאום מעל בימת העצרת הכללית שכן הוא לא נשיא הרשות בגלל שתקופת כהונתו פגה לפני שנים, בשנת 2010, והוא לא נבחר שוב. דבר המכתב נודע לעבאס וחמתו בערה בו. הוא האשים את תנועת חמאס במשיכת השטיח מתחת לרגליו וייחס למכתב את הנוכחות הדלה של ראשי מדינות כשנשא את נאומו בעצרת הכללית. כנקמה בחמאס הוא החליט לפזר את המועצה המחוקקת.

תקופת הכהונה של הנשיא הנבחר הסתיימה לפני כמעט תשע שנים, אבל מנהיג אש"ף, מחמוד עבאס, מאריך כל שנה את כהונת נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, בשנה נוספת באמצעות צו מנהלי. אתם מבינים? זה המנגנון של "המדינה בדרך" שהתקבע לאורך השנים, כי הוא מוצא חן בעיני ישראל, האירופים והאמריקנים שיעשו הכול – כולל רמיסת כללי המשחק – רק כדי שחמאס לא יגיע לשלטון. האם כללי משחק כאלה יכולים להיות לגיטימיים בעיני הציבור? כלל וכלל לא, ולכן הרשות, על כלליה וחוקיה שאף אחד לא לוקח אותם ברצינות, נתפסת כגוף לא לגיטימי בעיני הרוב הגדול של הציבור הערבי החי ביהודה ושומרון, ורוב הציבור שונא את מחמוד עבאס כי הוא יליד צפת ובניו יאסר וטארק גוזלים סכומים אדירים מהקופה המדולדלת של הרש"פ.

תנועת חמאס הבינה כבר בשנת 2007 לאן הרש"פ הולכת והחליטה לקחת את העניינים בידיה באמצעות השתלטות אלימה על רצועת עזה. חמאס מסרבת להיות משת"פית של ישראל וממשיכה את הג'יהאד נגדה כי בלי הג'יהאד נגד ישראל אין לתנועת החמאס שום סיבה לחיות.

מצב שבו רצועת עזה נשלטת בידי חמאס מונע מאש"ף לממש את חלומו שכן ישראל חוששת ששלטון אש"ף ביהודה ושומרון יביא להשתלטות חמאס גם על שטח זה, בדיוק כפי שקרה ברצועת עזה. לכן מחמוד עבאס עושה כל שביכולתו להכניע את חמאס: הוא מונע מהם את כספי השיקום שקיבלו מתורמים בעולם, איננו מכסה את חשבונות הדלק והחשמל של עזה, ומונע משכורות אף מאנשי אש"ף בעזה כדי שלא ישלמו מסים לחמאס. האם אין זו בגידה של אש"ף במיליון וחצי נתינים הנאנקים בעזה תחת שלטון חמאס?

אש"ף עומד מול פשיטת רגל רעיונית מלאה שכן מצד אחד הוא לא יכול לטפל בחמאס ולהחיל על תנועה אסלאמיסטית זו את האג'נדה שלו, ומצד שני ישראל אינה ששה להקים עבורו מדינה שתאיים על ישראל. לכן יצאה הוועד המרכזי של אש"ף בינואר 2018 בהמלצה לבטל את ההכרה בישראל ולהפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עמה. השבוע חזר הוועד המרכזי על דרישתו להפסיק את השת"פ הביטחוני עם ישראל ולבטל גם את ההסכמים הכלכליים שחתם אש"ף עם ישראל שבאמצעותם הרש"פ פועלת.

המלצות אלו נועדו להסיר מאש"ף את ההאשמה הקבועה שחמאס מאשימים אותו, שיתוף פעולה עם האויב הציוני, אלא שללא שיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי עם ישראל הרש"פ תקרוס בתוך ימים ספורים. מצב זה של דרך חסומה מכל הכיוונים מביאה את אש"ף והרש"פ לפשיטת רגל אידיאולוגית וכלכלית גם יחד, המציגה את אש"ף והרש"פ במערומי הכישלון של החלום הפלסטיני.

מה האלטרנטיבה? תכנית האמירויות הפלסטיניות, שעליה כתבנו בעבר על בימה חשובה זו.