עצרת הזיכרון לזכר יצחק רבין - לאן?

אל"מ במיל' טל בראון , כ"ו בחשון תשע"ט

אורח
אורח
ערוץ 7

23 שנה לאחר הירצחו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, ועודני תוהה מהי מטרת העצרת המרכזית בכיכר התל אביבית הנושאת את שמו, והאם היא ממלאת את יעודה.

שנה אחר שנה עוכב אני, באמצעות כלי התקשורת השונים, אחר ההכנות לעצרת, אחר התנהלותה בפועל ואחר התגובות האחרות לה.

מידי שנה, שם אני לב לוויכוחים הצורמים סביב זהות הדוברים המרכזיים, או אם תרצו זכות הביטוי, שתהא מוענקת לאישי ציבור במעמד העצרת הזו.

לא נעלמות מעיני התנהגויות מבזות, או נאלמים להם דברי אי אילו מהנואמים כנגד מנהיגי המדינה המכהנים שלנו, שנבחרו באופן דמוקרטי. דברים המופנים לא אחת כנגד מי מתומכיהם ומצביעיהם של אותם מנהיגי ימין, שמילאו את חובתם האזרחית והצביעו עבורם בקלפי, גם אם למגינת ליבם של מי מהמפגינים או מנהיגיהם שבכיכר העיר.

חוק יום הזיכרון ליצחק רבין, התשנ"ז-1997 אמנם לא מכתיב כיצד על הציבור הרחב לנהוג ביום זה, אלא מוכוון בעיקר למוסדות המדינה, למחנות צה"ל ולבתי הספר, אולם סבורני כי מן הראוי היה שמארגני הטקס המרכזי במוצאי שבת, היו טורחים לאמץ את לשון החוק, או לפחות את כוונת המחוקק בארגון טקס הנעשה ברוב עם, בעת הזו בפרט.

לשון החוק מכווינה את כלל בתי הספר בארץ לבצע פעילות חינוכית ייחודית, במסגרתה יועלו דמותו ופועלו של יצחק רבין לצד פעולות שיוקדשו לחשיבות הדמוקרטיה בישראל, ולסכנת האלימות לחברה ולמדינה.

דברים ברוח זו מבוצעים גם במסגרת פעילות חינוכית המועברת על ידי מפקדי צה"ל לחייליהם ביחידות השונות, הן מכוח לשון החוק והן מכוח פקודות הצבא, אך לא מעט מכוחם של המפקדים עצמם, בהיותם הם אלו הבוחרים לבצע פעילות זו מתוך אמונה בצורך ובתכלית המדגישה כי כוחנו כעם נמדד באחדותנו ולא באחידותנו בהכרח.  

העצרת לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, הפכה בהדרגה עם השנים, לבמה בה עולים בעיקר מנהיגי האגף השמאלי בחברה, ומשתלחים בראש הממשלה בנימין נתניהו יבדל"א.

הנואמים בעצרת, שאינם מזוהים עם ליבת השמאל הישראלי, זוכים להכיר מקרוב את האופן בו מכבדים אנשי השמאל את הערכים המקודשים להם לכאורה, כגון: חופש הדעה והמחשבה, חופש הביטוי, קבלת האחר והשונה, סובלנות וכיוצא באלו אמירות שאותן יודעים המה לכתוב בלי שגיאות ובכתיבה תמה (תרתי משמע) על כרזות מעוצבות, אך לא מסוגלים הם לממשן הלכה למעשה ברחובות ובכיכרות.

באופן זה הופכת לאיטה העצרת, שהייתה אמורה להיות אמצעי ביטוי של אידאות הנוגעות לכלל הציבור הישראלי, להפגנה של פלג אחד כנגד השני וכאמצעי להשתלח, במקום לשוחח, איש עם אחיו.

לצער רבים, נוכסה העצרת לאגף השמאלי של המפה הפוליטית הישראלית, בעידודם של מנהיגים שונים ששכחו כי ראש ממשלת ישראל הוא כן "ראש הממשלה של כווולם", כדבריו הנכונים והכמעט יחידים של אחד מראשי הממשלה שייזכר כאחד המוצלחים בתולדות ישראל והמובילים שבהם (מסוף הרשימה), שחזר להתבטא בחריפות כנגד ראש הממשלה המכהן לקראת הבחירות בשנה הקרובה.

העצרת, שאמורה למקסם את חופש הביטוי בחברה הישראלית, הצליחה לצמצמו במידה רבה, שעה שהנואמים שאינם מתאימים לכאורה למאפייני השמאל, מודרים מהבמה או מופרעים במהלך נאומיהם בקריאות בוז רמות, או חס וחלילה דברי הסתה.

האם הפכה העצרת לכלי ניגוח פוליטי, לכלי פורקן רגשי על תסכולי השמאל הישראלי בחסות יום הזיכרון השנתי? האם מטרתה של העצרת לפלג ולסכסך או לאחד ולקרב?

בקצב הדברים הזה, עלולה העצרת המרכזית להפוך בשנים הבאות לעצרת שולית של חלק מהעם, המכנה עצמו "מחנה השלום" אך מוכיח כי מחנהו מחרחר מלחמה עם חלקו האחר של העם, מחנה המעדיף חלילה את אויביו על פני אחיו. מחנה המטיף לדמוקרטיה כל עוד היא על פי דרכו ומנהיגיו הם הקובעים מהי. מחנה שקורה לסובלנות אך אינו מסוגל לסבול את אלו מבני עמו החושבים, נראים או מתנהלים אחרת. מחנה שלדידו חופש הביטוי הוא החופש שלהם בלבד להתבטא. מחנה המטיף לאהבת כל אדם אך לא בהכרח פועל לאהבת חינם בקרב בני עמו תחילה.

האם לבסוף תהיה זו עצרת של אלו הפוסלים ובמומם המה פוסלים! סבורני כי אפילו רבין המנוח היה חוכך בדעתו ואולי אף נמנע מלהגיע לעצרת מעין זו, אילו רק היה חי בימינו.

לצערי הרב, ואינני יחיד בתחושתי זו, ההתייחדות בכיכר עם זכרו של ראש הממשלה האחד יותר מידי שנירצח בישראל, לא הצליחה להביא לאחדות העם. ככל שמארגני העצרת והמנהיגים הנואמים בה ימשיכו בשלהם, ישיגו הם תוצאה הפוכה בה תועצם אחידות המחנה שלהם על חשבון אחדות העם כולו, שלמענו חי, לחם ופעל יצחק רבין ז"ל.