האופציה הצבאית היחידה

יש להכות באויב העזתי בעוצמה רבה, בעיקר כדי להשיב את ההרתעה והכבוד, אבל חייבים להכיר בכך שזה לא יעזור, לפחות לא לאורך זמן.

איתמר סג"ל , ה' בכסלו תשע"ט

שש שנים בדיוק עברו מאז מבצע עמוד ענן. ארבע שנים חלפו מאז שלח אותנו ביבי נתניהו להלחם במנהרות ברצועת עזה במבצע צוק איתן. גם אני הייתי שם, יחד עם הגדודים הלוחמים. הייתי שם, ואני נכון ומוכן לעשות זאת שוב. ברגע שנידרש, נבוא כולנו, כמו תמיד. 

שלושה סבבי לחימה משמעותיים עברו מאז אותו רגע אומלל בו סגר אחרון החיילים את שערי עזה לאחר הגירוש. הראשון, מבצע עופרת יצוקה, שלש שנים בלבד לאחר ההתנתקות. לאחריו, מבצע עמוד ענן, ואחרון בסך, לעת עתה, מבצע צוק איתן.

שלושת המבצעים, בהם אבדו טובי חיילינו, לא השיגו דבר, מלבד פתיחת שעון עצר מתקתק, עד הפעם הבאה. המבצע האחרון, עסק בנוסף בטיפול שורש בבעיית המנהרות שהתגלו בזמן המבצע, עליהן עמל צה"ל בימים אלו ממש בשיטות חדשניות שפיצחו ועתידות לפצח את כלל המנהרות בעוטף הרצועה.

ואז הגיעו העפיפונים, והבלונים, וההפגנות על הגדר, ומחר יגיעו קסאמים משוכללים יותר ששוב ישבשו בעזרת צינור מתכת משופצר ממולא בחומר נפץ את כל שגרת יומם של אנשי הדרום כולו.

וכעת, לאחר שלשה מבצעים, העניין ברור לחלוטין. קיימות שתי דרכים צבאיות בלבד להתגבר על הבעיה העזתית לאורך זמן. הראשונה, לכתוש את הרצועה מהאויר, תוך הפסקת אספקת החשמל או המים לרצועה, עד כניעתה המלאה באופן סופי. הדרך השנייה היא לכבוש את הרצועה קרקעית, למוטט את שלטון חמאס, לנקות אותה מנשק, ולקיים בה שלטון אוטונומי עירוני ערבי, תחת אחריותה המנהלית הישירה של ישראל. האפשרות הראשונה פסולה ואסורה, וכמובן גם לא ישימה. אין לעם ישראל שום כוונה להרוג מאות ואלפי עזתיים ללא אבחנה, להרעיב אותם ברעב או לייבש אותם בצמא.

לא נותרה כל ברירה צבאית אמיתית, אלא בכיבוש הרצועה, כריתת הכח הצבאי של החמאס, הסרת חרפת ההתנתקות, תוך השבת השליטה הישראלית, כולל הקמה מחדש של ההתיישבות הישראלית ברצועת עזה. זה המעשה הנכון. אבל עם ישראל, וכן ראשיו ויועציו, עדיין אינם רוצים בו, ובעיקר אינם בשלים עבורו. עם ישראל אינו חפץ בשליטה בטחונית ברצועה, או לשוב לשלוט ברצועה. הוא רוצה להשאר בחוץ, ולהמשיך לדמיין כאילו קיים פתרון קסם שיפתור את הבעיה מבפנים.

יש להכות באויב העזתי בעוצמה רבה, בעיקר כדי להשיב את ההרתעה והכבוד, אבל חייבים להכיר בכך שזה לא יעזור, לפחות לא לאורך זמן. מלחמה עולה דמים מרובים. דמים של חיילים, משפחות שכולות. מלחמה, להבדיל, עולה דמים מרובים, ממון רב, מליארדי שקלים. לכן אפוא, אם מטרת הלחימה היא רק השגת שקט לשנה, שנתיים או שלוש, הרי שמוטב לקנות, או לפחות לנסות לקנות את השקט הזה, גם אם מדובר בזמן קצר יותר, במזוודות דולרים קטאריים, לפחות לא אנחנו שילמנו.

מה שכן חובה לדרוש בכל תוקף מהממשלה, זה מינימום סכנת חיילינו מול המחבלים בגבול הרצועה. אין שום סיבה שתפגע זרת של חייל צה"ל כתוצאה מזהירות יתר בחייהם של המחבלים על הגדר. אין כל סיבה לבצע פעולות כירוגיות שמסכנות את חיילינו, אם ניתן לבצען באופן רחב, בהפגזות מהאויר, שריון וארטילריה, גם אם יתכן שייפגעו יותר אזרחי מדינת אוייב. כך מחייבים כללי מוסר המלחמה, כך מחייב המוסר היהודי.

ועוד משהו קטן. בכל זאת קצת קרדיט. מותר שלא להסכים, חשוב להתווכח עם צעדים כאלה ואחרים שעושה הממשלה והעומד בראשה. ובכל זאת, אין מישהו מהאזרחים שחפץ בשקט מעזה יותר מראש הממשלה. תהיו בטוחים שראש הממשלה חפץ בהשבת השקט לדרום בדיוק כמוכם. כאשר רוה"מ או הקבינט מחליטים החלטה ביטחונית שנראית לנו תמוהה, סביר להניח שיש לכך סיבה. חשוב לשאול ולהקשות קושיות, אבל בחייאת, עם קצת ריספקט.