מבצעי נדל"ן ומחיר למחבל המשתכן

אל"מ במיל' טל בראון , ה' בכסלו תשע"ט

אורח
אורח
ערוץ 7

חילופי המהלומות המתמשכים מזה שנים בין צה"ל לחמא"ס, וליתר ארגוני הטרור הפועלים בעזה בחסותו, כוללים תרחישים צפויים בדרך כלל.

"מישהו" זרק גפרור, החלה בעירה מקומית קטנה שהלכה והתקדמה, אף מבוגר אחראי לא כיבה, האש בחבית חומר נפץ אחזה עד שזו נדלקה והתפוצצה. כעת כולם נזעקים לשאול מה קרה ומה עושים, את מי אוחזים או תופסים ("תחזיקו אותי שלא אפרק אותו") ... עד הפעם הבאה.

כשאין הרתעה - זה המחיר!  

מעצמה מקומית, המטיפה למלחמה בטרור ונוהגת בתקיפות רבה שאינה מתפשרת על בטחונה עם שכנותיה מצפון בעיקר, מתנהגת בריסון מופרז כנגד ארגון טרור אחד, שסוחט אותה בכל מובן אפשרי כמעט.

על כל זליגה של קליע או פגז מרגמה מסוריה השכנה לשטחה של רמת הגולן – זכורה לכולם היטב מהלומה מיידית וכואבת של צה"ל בכוחות הסורים שנתפסו בצדק כריבון בשטח, גם כשלא ממש שלטו הם הלכה למעשה בכל המרחב. לבנון, השכנה מצפון, מבינה היטב כי אם לא תרסן את חיזבאללה –תישא היא בתוצאה קטלנית והרסנית עבורה.

האם רק הפלסטינים בעזה, לא מבינים למה להם מותר מה שלאחיהם מצפון אסור? במה מותרים הם ממחבלים מהוללים ואויבי ישראל חמושים אחרים, הנענים בתגובות תקיפות וקטלניות מיידית וללא שום הנחה, בעוד להם מותרות כבר חודשים "צעדות השיבה", ירי טילים וצליפה, הפגזות באמצעות רקטות ופצצות מרגמה.
בטוחני כי תמהים המה מדוע זה מופלים הם לרעה (או שמא טובה), ושואלים עצמם מה עליהם לעשות כדי לזכות מה"ציונים" ביחס הוגן, התואם את מעמד המתקרבן, שהולם את עוצמת הפעולה של המחבל הפלסטיני ה"מסכן"?  

החמא"ס יורה רקטות לעבר ריכוזי אוכלוסייה ישראלית במטרה לפגוע ישירות וללא אבחנה. רוצה הוא להרוג ישראלים שלאו דווקא נמצאים בשטחים הפתוחים, רצוי ללא מתן התראה לתושבים להתפנות מהבתים או להיכנס למקלטים ומרחבים מוגנים.

צה"ל בתגובה, כמעט תמיד בתגובה, יורה "אש הומניטארית" ומדוייקת להפליא, לעבר שטחים פתוחים ומבנים נטושים לרוב, במטרה להרתיע ולאו דווקא לפגוע בשטחים מאוכלסים ומאוישים. זאת לאחר מתן התראה לתושבים, ובכלל זאת למחבלי החמא"ס בכבודם ובעצמם, להתפנות או להיכנס למחילות.

החמא"ס יורה אש מדויקת רק למטרות איכות שבהן הסבירות לגרום לנזק משמעותי ונפגעים ישראלים הינה גבוהה. כך ראינו אך לאחרונה את הפגיעה באוטובוס שפרק את נוסעיו וניפגע מטיל מדויק שפצע קשות "צעיר ישראלי בן 19" (לשון דובר צה"ל).

צה"ל יורה אש מדויקת בלבד על כל דבר שהוחלט ואושר לירות עליו - מרגלו השמאלית של המחבל הימני שחתך את התיל האמצעי בגדר המערכת לאחר אישור של קדקוד חי"ר ויועץ משפטי בכיר, ועד לחלון מעבדה בה נמצאת גם מחרטה, פתח של מנהרה או עץ בודד ליד החממה שמשמאל לגבעה החשופה.

נראה לעיתים שקברניטי המדינה מחכים לפגיעה משמעותית בשטחנו, כדי שזו תצטלם היטב ותיתן לגיטימציה ברורה לתגובה עוצמתית יותר מרק פגיעה בנדל"ן ריק או נטוש, שאת מקומו יתפוס במהירה בניין רב קומות, שיבנה בזכות הבטון וחומרי הבנייה, שנכנסו בשיירת משאיות מישראל, בדיוק בזמן ההפצצה.

מנגד, ניכר כי הטרוריסטים רק מתעצמים ועושים כמיטב יכולתם במרוץ החימוש האזורי, על מנת לאתגר את המערכות הישראליות המתוחכמות- מהמזל"ט ועד כיפת ברזל, כדי להכאיב, לפגוע ולהרוג בישראלים ללא אבחנה.

"שינוי בהרגלי הצריחה"

מדינת ישראל צריכה להבין שמחוות הומניטריות למחבלים, ללא דרישה מוחשית למחיר או התחייבות ברת פיקוח, לא יגרמו להם להפוך לפתע ל"צמחוניים או טבעוניים" ולוותר על ליטרת הדם הישראלית בה הם חושקים.

לכן, בטרם מאפשרים מחווה כלשהי יש לדרוש תמורה מוחשית או ערבות: תמורת כל 15 מיליון דולר מקטאר לחודש יופקדו 15 מיליון דולר כערבון לשקט למשך החודש הבא. הפרה של השקט תביא לחילוט הכסף, שיסייע ככל הנראה בשיקום נפגעי התקפות המחבלים וחיזוק התשתיות.

העברת דלק, מוצרים חיוניים וציוד הכרחי לרצועה, יחייבו את הפלסטינים לשלם בעבור כל משאית או מכלית, במשאית עמוסה אמצעי לחימה מהם התפרקו שתועבר לידי גורם ישראלי המוסמך לבדיקה ולאישור בטרם תעבור המשאית הבאה.

יציאת אנשים לטיפול בישראל או ב"גדה" כמו גם כניסת מדינאים וגורמים בינלאומיים שונים, תחייב את החזרת השבויים הישראלים וגופות החיילים המוחזקות בידי המחבלים מזה מספר שנים.

מן הראוי הוא להגיב לעיתים בצורה לא פרופורציונאלית, ללא התראה בהכרח, כנגד התקפות הטרור הפלסטיני מהרצועה.

בתורות צבאיות הנלמדות בעולם, נאמר ונלמד מפורשות כי בכדי להכריע אויב יש להרוג בו ולהשמיד אמצעי הלחימה ותשתיות, על מנת לצרוב (או שמא לחרוך) את תודעתו המקימה את ההכרעה.

משום מה בתקופה האחרונה נראה כי ה"קטע" של "להרוג בו" ניזנח משהו ומחכה לאירוע גדול וקטלני חו"ח, שיקרה אצלנו כתוצאה מפעולה מוצלחת שלהם (שאינה אקראית בהכרח), בכדי להניע מהלך כזה.

השאלה הנשאלת הינה: מהו המחיר שאותו תאלץ ישראל לספוג בטרם יחל צה"ל במבצעים שתכליתם המפורשת הינה פגיעה בטרוריסטים בכל הדרגים, בין אם הם אוחזים בנשק ובין אם לאו.

יש להרוג מחבלי חמא"ס, ג'יהאד איסלמי וכל מחבל, יהא שיוכו הארגוני אשר יהיה, בבסיסיהם ובכל מקום בו דורכת כף רגלם עד שתנקע נפשם ולא רגלם כתוצאה מנפילה למכתש של פצצה תוך כדי מנוסה לאחר קבלת התראה.

יש להפוך את חייהם של המחבלים ומשפחותיהם בכל הדרגים לבלתי נסבלים, הרבה יותר מאשר מצליחים הם לעשות לאזרחי ישראל (כן- תושבי העוטף הם תושבי ישראל). לא די בפגיעה במבנה ריק, מפקדה או מחנה אימונים של החמא"ס שנינטש, אלא יש לפגוע באותם אתרים בעודם פעילים ומאוישים באותם המחבלים.
יש לפגוע בנדל"ן (בתים, מחסנים ומשרדים) ובמיטלטלין (רכבים וציוד) של מנהיגי החמא"ס בכל הדרגים, עד הבכירים שבהם בזרוע הצבאית והמדינית, באופן שלא יותיר ספק בדבר נחישותנו לנצח בכל סבב, ללא שימוש במילים מכובסות כתהדיה, הודנה או "הסדרה".  

פגיעה במבנה ריק, לבטח בתחנת טלוויזיה עזתית מהוללת ששידרה שידורי תעמולה לתושבים העזתים, שרובם בכלל מנותקים מחשמל במרבית הזמן לטענתם, שאת ההסתה מדקלמים הם גם בלי המקלטים- הינה "הפצצה של ברכה" לחלקים מהאוכלוסייה.

פגיעה במגורי מנהיגי חמא"ס וארגוני טרור עלולה להיות בעלת נזק אגבי לשכנים. לשם כך מוטב שיקבלו אלו על בסיס קבוע הודעות אזהרה (ולא רק לפני תקיפה) שמבהירות כי הם דרים בסמיכות רבה ומסוכנת למחבלים, המהווים מטרות לתקיפה מידית בכל הסלמה. משום כך נמליץ להם כי או יוקיעו את שכניהם או יתרחקו משם לצמיתות, על מנת להבטיח את שלמות גופם ואת תקינות רכושם.

במקביל ובכל תקופת הסלמה, יש להגביר את הלחץ על מנהיגי ומשפחות המחבלים המזוהים עם החמא"ס והכלואים בישראל. זאת ניתן להשיג על ידי הכבדה הדרגתית של ההגבלות על המחבלים הכלואים בבתי הכלא הישראלים ונהנים לבד מההגנה על ביטחונם האישי גם ממשמע האזעקות והפגיעות בישראלים. הגברת הלחץ עליהם תעבור הרי לידיעת המשפחות והמנהיגים של ארגון הטרור, שיבינו כי עם כל יום שעובר תנאי חבריהם מורעים לתקופה שתימשך גם אחרי ההפוגה וביחס ישר לעוצמת הלחימה להבדיל מתנאיהם של חברי הארגונים שעל השקט שומרים.

את האזורים הסמוכים לגדר המערכת וכן אזורים מהם יורים טילים מדויקים לשטחנו, או שמהם מאיימים על תנועה חופשית של ישראלים במרחב האזרחי והצבאי, יש לחשף עד היסוד ובכך לייצר מרחב אמנעה, רצועת בטחון בשם אחר ומוכר יותר, בו כל מי שימצא יהיה חשוף בעצמו לפגיעה ללא התרעה או אזהרה.  

בעיתוי מתבקש יש לבצע מהלכים קרקעיים התקפיים מוגבלים בזמן, מרחב והיקף, שיסייעו ליצירת רצועת ביטחון, לצד פגיעה בתשתיות ומבנים השולטים ומאיימים על שטחנו, המלווה בתקיפה באש לעבר יעדי עומק וחיסול מחבלים בכירים וזוטרים כאחד, בספיקה גבוהה, בקצב ובעוצמה שתגרום להלם ומורא בקרב כל האוכלוסיה.
אלו ועוד יכולים בהכרח לשנות את מאזן האימה, לשנות את "חוקי המשחק" ולהשיב את ההרתעה, שנשחקה או אף נעלמה, לתקופה ארוכה, עד שניזקק לתחזקה בנחישות ובעוצמה.

לסיכום

אכן זהו מצב של לחימה, אולי אף מלחמת התשה מוגבלת ובלתי מוגדרת, בה נראה כי אין מאמץ חד משמעי להכריע את האויב ולהבהיר לכל כי יש מנצח אחד, ברור ומעל לכל ספק, כפי שהובהר שכך יהיה בסבבי העימות שאחרי מלחמת לבנון השנייה, בפי כמה ממצביאיה ומנהיגיה של המדינה.

ההיסטוריון היווני בן המאה ה-2 לפנה"ס, פוליביוס אמר בזמנו: "המלחמה היא דבר נורא, אבל לא עד כדי כך שהכרחי לסבול הכל כדי למנוע אותה".

משעה שהוחלט לפעול, יש לשנות את הכללים בזירה באופן חד צדדי ותקיף (בהתקפה ולא בנסיגה כפי שכבר ביצעה המדינה), נחוש ועקבי, המטיל הלם ומורא על האויב הגלוי והסמוי, או בקיצור- כל מי שבסביבה.
פעולה שתשקם את ההרתעה, הנמצאת כמרכיב בתפישת הביטחון של המדינה, שתציב אותה ברמה גבוהה שלא תישחק במהירה יתר על המידה.

פעולה שתאפשר הפעלת מנופים ואמצעי לחץ בהיקפים משתנים, על מנת להשיב את השקט לאזרחים, לחדש את הפריחה והשגשוג ביישובי הדרום בפרט, ותיצור משוואה של שקט יחסי כפועל יוצא מיחסי "הרתעה- שנאה", שהרי אהבה, שלום ואחווה אינם כרגע ברי השגה.  

בשעה זו, עלינו לעמוד כגוף אחד ולהילחם בעוז ובנחישות באויבנו ולא בראש ממשלתנו או באחינו (כפי שמיטיבים חלקים מסוימים בחברה ובתקשורת בפרט לעשות). לחזק את תושבי הדרום בעיקר, לתמוך במשפחות ההרוגים ולהתפלל להחלמתם המהירה והמלאה של הפצועים.