תמו הבחירות: הפלגנות ניצחה

הבחירות המוניציפליות חוללו קרע עמוק במחנה החרדי, שכנראה ירוץ לכנסת בשני ראשים: חסידים מול ליטאים, אדמו"רים מול ראשי ישיבות

מנחם רהט , ז' בכסלו תשע"ט

מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי

1.הסבב השני בבחירות המקומיות תם ונשלם. בחברה מתוקנת, אמורים המחנות היריבים לקבל בהכנעה את דין הבוחר ולשוב לשיגרה, לטובת מקום מגוריהם.

אך ספק אם זה מה שיקרה בציבור החרדי, שבתוכו התנהלה מערכות בחירות יצריות – לא כנגד הציבור החילוני אלא יד איש באחיו. יותר מדי פצעים נפערו, והרפש שהוטל במערכה המוניציפלית, ייזכר לדיראון עולם. אפילו הגדולים נסחפו בזרם העכור: רבי חיים קנייבסקי הליטאי חירף את החסידים החיפאים שסירבו להצביע קאליש: "משנאי ה'!" -  לא פחות; ראש מועצת החכמים הרב שלום כהן טינף את מצביעי ד"ר עליזה בלוך: "טפו עליכם! לעתיד לבוא יכניסו אותם לבית שימוש נקי"; בצפת אמר האדמו"ר מביאלה: "מי שלא מצביע למועמד החרדי נחמן גלבך הוא מומר להכעיס".

ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? אריה דרעי אמר את דברו, כשכינה את הציבור החסידי שהתעקש שלא להצביע למועמדו ליאון: "שטן עם מעיל ארוך".

עד כדי כך, מרנן ורבנן? ואיפה 'כבוד התֵיירֶה'? וכבוד הבריות? ומה עם "חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם... וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל"? הכל מותר ב'מלחמת קודש' לא קדושה זו?

       2. הבחירות המוניציפליות גם גרמו לפרידות וחיבורים מדהימים, לא שיערום אבותינו. נתפרדה החבילה שאיחדה חסידים וליטאים, ונולדה ברית חדשה - דגל התורה הליטאית וש"ס הספרדית. הקרע הגדול מכולם היה בחוצות ירושלים: הליטאים וש"ס ניהלו קמפיין רעשני וחסר תקדים לטובת משה ליאון הסרוג; ואילו החסידים, שמועמדם יוסי דייטש נבגד ע"י גוש ש"ס-דגל (עד כדי הבעת לעג כלפי חלק מהאדמו"רים שהריצו אותו), מצאו עצמם נודדים, מטעמי נקמנות, לזרועותיו של עופר ברקוביץ החילוני המוצהר. גם בציבור הליטאי נפל דבר: אנשי הפלג הירושלמי (הליטאי) דווקא יצאו כנגד מועמד הליטאים ליאון, ותמכו בברקוביץ החילוני.  

התפרקות החבילה גם חשפה לראשונה, פעמיים, את התפלגות הכוחות האמיתית בציבור החרדי: החסידים, שתמיד דיברו על יתרונם המספרי מול הליטאים, קוששו במועצת העיר ירושלים רק 3 מנדטים, לעומת 6 לליטאים (ועוד 5 לש"ס). ואם לא די בכך, באה המהלומה הסופית בדמות ניצחונו של מועמד הליטאים ליאון במירוץ לראשות העיריה, על פני ברקוביץ, שהחסידים, כאמור, תמכו בו.

כבר בתום ההישג הדרמטי הליטאי בבחירות למועצת העיר, יצאו לרחובות פרחי הליטאים, שקיפצו כפירחחים במגרשי הכדורגל וזעקו שיכורי ניצחון: "שש-שלוש". צרף לכך את ניצחון ליאון – והרי לך פלטפורמה רצינית לתביעת הליטאים לחולל מהפך של ממש במיבנה הפנימי של סיעת 'יהדות התורה' בכנסת הבאה: לא חלוקה של 50% לכל אחת משתי הקבוצות המרכיבות את 'יהדות התורה', אלא ייצוג של 66% לליטאים ו-33% לחסידים. ויש גם איום ברקע: אם החסידים יסרבו לפיחות בכוחם, ירוצו הליטאים לכנסת עם ש"ס (שבשל היחלשותה בציבור הכללי תשמח לעיסקת הצלה זו).

3. גם בצפת, שבה התמודד המועמד החסידי נחמן גלבך מול מועמד 'שאר העולם' סא"ל (מיל') שוקי אוחנה, חל קרע פנים חרדי עמוק – הן במהלך הקמפיין והן בשל ניצחונו של המועמד החילוני-ליטאי, מול מועמד החסידים נחמן גלבך. בצפת חל מהפך בדפוסי ההדפסה, לעומת ירושלים. בעוד שבירושלים הצביעו הליטאים למועמד שהוגדר שומר שבת והחסידים לטובת מי שהליטאים הגדירו 'מחלל שבת להכעיס', הרי בצפת חל היפוך מלא: הליטאים הצביעו בעד מי שניתן להגדירו מחלל שבת, שוקי אוחנה גלוי הראש (אף שהוא מסורתי, כשאר בני עדות המזרח), ואילו החסידים העמידו מועמד חרדי, וזעקו באזני הליטאים: 'דין צפת כדין ירושלים', לאמור: אם אתם, הליטאים, דרשתם בירושלים לבחור בשומר שבת, ולא בברקוביץ שבהגדרה הינו מחלל שבת, מדוע לא תנקטו באותה עמדה גם בצפת, ותבחרו במועמד שומר שבת ולא במועמד שאינו כזה (אף שהציבור הציוני דתי בצפת הצביע בהמוניו לאוחנה)?

אבל ההיגיון לא עבד גם בצפת: הליטאים הלכו עם אוחנה, ואפילו תיגברו עצמם בכמה קהילות חסידים שהריצו בסיבוב הראשון לראשות את החסיד אליעזר לזר, ומשכשל הצטרף לאוחנה. החסידים ששמו יהבם על גלבך הברסלבי, ניגפו בפני הליטאים.

ההתנהלות ההפוכה בצפת מאשר בירושלים, הוכיחה שאצל שני הפלגים המרכזיים בציבור החרדי, כשמגיעים לעיסקי בחירות, הכל הופך מסחרה אחת בזויה. הכל אינטרסים. רק כיתתיות, צביעות ודו-פרצופיות. הכל פוליטיקה: הליטאים פסקו שבירושלים יש איסור 'מן התורה' להצביע למועמד החילוני, אבל בצפת דווקא התייצבו מאחוריו כחומה בצורה; והחסידים הפוך: בצפת נשכבו על הגדר למען המועמד החרדי, ובירושלים אימצו אל ליבם דווקא את המועמד החילוני. אפס אידיאולוגיה. שום 'השקופע טהורה'.

4. הבחירות המוניציפליות הללו פערו, כאמור, קרע שלכאורה אינו ניתן לתיקון בין שתי הקהילות. השנאה שגבהה ביניהן, מגיעה עד לרקיע השביעי. הליטאים ניצחו בשתי זירות המערכה העיקריות - ירושלים וצפת, והחסידים הובסו בשתיהן.

קשה להניח שהחסידים יעברו לסדר היום על התבוסה הכפולה. הם יגבו את החשבון עם ריבית דריבית. היום סביר להניח יותר מאי פעם,  שחבילת 'יהדות התורה' החסידית-ליטאית תתפרק, וכל אחת מהן תרוץ בנפרד לכנסת הבאה: הליטאים חולמים לתגבר עצמם עם ש"ס, והחסידים יחברו אליהם את אלי ישי, חב"ד, 'הפלג הירושלמי' ואחרים שנפשם נוקעת ממנהיגותו המתמשכת והתנהלותו של ח"כ משה גפני, יו"ר מפלגת 'דגל התורה'.  

       5. מצער היה להיווכח שהמערכה הייצרית גבתה גם מחיר דמים ממש. בישוב החרדי קריית יערים טלז סטון, שימש הרב אברהם רוזנטל, חסיד סדיגורא, אבל נציג 'דגל התורה', בתפקיד ראש המועצה במשך 22 שנה. ערב הבחירות דרשו העסקנים, מכוח 'דיל' מפוקפק, להדיח את ראש המועצה החסיד (אף שהיה חבר 'דגל' הליטאית) לטובת עסקן ליטאי מובהק - יצחק רביץ, בנו של סגן השר אברהם רביץ ז"ל מדגל התורה (שבזמנו עמד גם הוא להיות מודח, אך התחנן על נפשו וטען שזוהי מבחינתו סכנת חיים – ולבסוף נמנעה הדחתו).

מה לא עשה רוזנטל כדי לחמוק מרוע הגזירה? הוא כתב מכתבים נואשים שבהם טען כי הנהיג את היישוב בהצלחה רבה והיטיב עם המוסדות התורניים כולם; שעוד כוחו במתניו להמשיך עד שתמלא מיכסת שנותיו לקבלת פנסיה ראויה; שיורשו הכפוי רביץ כשל בכל המערכות המוניציפליות שניהל, ועוד כהנה וכהנה.

אבל דבר לא עזר. הדיל הארצי המפוקפק גבר עליו. החסיד נזרק לכלבים אחרי 22 שנות שירות נאמן, לטובת נציג 'דגל' שהוא גם ליטאי. מכל אנשי 'דגל' התייצב לימינו רק ח"כ יעקב אשר. כל השאר התעלמו מזעקותיו, גם כאשר בסביבתו הזהירו את 'דגל' כי זהו עניין של פיקוח נפש.

בסופו של דבר הושגה פשרה בלתי מכובדת: רוזנטל אמנם ירוץ לראשות הישוב, אך אחריו יוצב יורשו רביץ, וכעבור זמן מה יתפטר רוזנטל לטובת רביץ. רוזנטל בלע בכאב את הגלולה המרה, אך חש נבגד. כבודו נרמס. למרות היבחרו לראשות המועצה, ליבו קרס. יומיים בלבד לאחר בחירתו, הוא הלך במפתיע לעולמו, שפוף ונבגד. היה זה קרבן שווא מיותר, שנעקד על מזבח שנאת אחים, דילים אפלים ועסקננויות קטנות.