לפעמים כל מה שצריך זה פשוט לדבר אל. לא מעל.

אבינועם הרש , י"א בכסלו תשע"ט

אבינועם הרש
אבינועם הרש
עצמי

השבוע שמעתי על מורה שלא הצליחה לסיים את השיעור מול כיתה קשה במיוחד בתיכון ויצאה החוצה בוכה. בירור קצר מצידה הבהיר שכל האזהרות והעונשים שלה נהפכו ללא רלוונטיים בעליל: מדובר בחבר'ה קשים שלא מתרגשים מכמה איומים. על בשרה הבינה שעליה לחשב מסלול  מחדש ומוטב שעה אחת קודם.

המקרה של המורה מהתיכון במרכז הארץ הזכירה לי את תקופתי בתיכון ב'רמת החייל' בתל אביב בה הייתה לנו כיתה של חבר'ה עם קשיי התנהגות ואלימות ברמות אחרות:

מדריך אחד נשלח לבית חולים עקב מכות והשני התפטר אחרי שבוע. היה ידוע שאם אתה נכנס לכיתה הזו יש לך בדיוק שתי דרכים לצאת ממנה:

או לקנות את עולמך. או בחתיכות.

ידענו שהכיתה הזו מחפשת מורה מקצועי לנגרות ושההנהלה כמעט התייאשה וירדה מהעניין היות ומי שרצה להגיע לא התאים ומי שהתאים כבר סגר במקום אחר. עד שבוקר אחד אנחנו קולטים מורה שכולו נראה כמו רבע עוף עם משקפיים, אחד שלא בטוח שיוכל להחזיק תלמידים מכיתה א'.

מאחר שהגיע וטרח חשתי שמחובתי כמדריך להסביר לו לקראת מה הולך:

"מדובר בחבר'ה קשים מאוד. אם אתה מרגיש שאתה נתקל בקיר. עזוב אותך. תשחרר. אל תלך איתם בכוח. מקסימום אתה יודע, יש עוד מקומות קלים יותר שמחפשים מורה מקצועי".

הוא הסתכל עליי במבט נחוש וענה לי:

"תשמע, אני ממש חייב את העבודה הזו! נולדה לנו לפני שבוע תינוקת קטנה והמשכנתא לוחצת עלינו. אין לי זמן לחפש עוד מקום ואם אני לא מקבל את העבודה הזו סכמתי עם אשתי שאני עוזב את ההוראה".

הוא נכנס לכיתה ואנחנו כבר ציפינו לשמוע את קבלת הפנים הרגילה:

צרחות, צחוקים בקול, רעש של שולחנות ואחרי רבע שעה מורה חבוט שיוצא החוצה בתסכול, ומסביר שכאן הוא לא מתכוון לעבוד. התסריט הידוע...

אלא שמשום מה פתאום אחרי חמש דקות השתרר בכיתה שקט. גם אחרי עשר. הסתכלתי על מחנך הכיתה שמצידו קרא למנהל ושלושתנו עמדנו בצד והקשבנו למורה החדש הזה מסביר להם עקרונות בנגרות, ומדגים איך חותכים קרש ואף תלמיד לא פצה פה. חמש דקות לפני סוף השיעור היינו כולנו בהלם ונכנסנו לכיתה, כאשר בסוף לתדהמתנו הם עוד מחו לו כפיים!

במשרד, המנהל שאל אותו:

"תגיד לי, מה עשית? מה הסוד שלך? אל תיפגע אבל האמת שלא נתנו לך פרומיל של סיכוי לשרוד את כל השיעור ועוד לקבל סוף מחיאות כפיים?".

הוא הוציא תמונה של התינוקת שלו ואמר לנו:

"האמת? ששום דבר מיוחד. פשוט דיברתי איתם הכי מהלב ובגובה העיניים. הוצאתי את התמונה של התינוקת החדשה שלי ואמרתי להם:

תקשיבו חבר'ה. אני אבא שלה ואני זקוק לפרנסה בכדי שאוכל להאכיל אותה. עשו טובה ובואו נעביר שיעור כמו שצריך כי זה לא ילך כאן אני אמשיך לחפש ואין לי מושג מה יהיה בפעם הבאה. נער גדול וקולני במיוחד שכנראה היה אחד מהבולטים (החלפנו מבטים בינינו וכבר ידענו במי מדובר) ישר קפץ ואמר לי:

אל תדאג! אני נותן לך את המילה שלי שאף אחד כאן בכיתה לא יוציא הגה ואתה תלמד כאן השנה. סגור העניין

ואז פשוט התחלתי ללמד והרגשתי שיש לי איתם חיבור כזה".

אח"כ הלכתי בעצמי לנער ההוא, למנהיג שהכרתי כפרא אדם אבל עם לב ונשמה של ילד קטן...ואמרתי לו:

"וואלה שיחקת אותה. סחתיין".

ענה לי:

"עד עכשיו היו מגיעים לכאן מורים שחושבים שאנחנו בכיס שלהם ומדברים איתנו כמו ילדים קטנים. הוא דיבר איתנו כמו אנשים מבוגרים והיה הכי אמיתי איתנו. ראית את התינוקת שלו? איך אפשר להפריע לאדם כזה".