עם ישראלי

לצד אנשים גיבורים כמו בקהילה היהודית בפיטסבורג יש גם יהודים אחרים שהתמכרו לטעמה של הגלות ושכחו מה זה אומר להיות חלק מעם מיוחד.

אופיר דיין , י"א בכסלו תשע"ט

אופיר דיין
אופיר דיין
צילום: מורגן ראום

בשנה וחצי האחרונות אני לומדת בארצות הברית, ובכל פעם ששואלים אותי "נו, כבר כמה זמן את פה?", אני מרגישה את כובד משקלה של הגלות נופל עלי.

לכמה רגעים, אחרי שהשאלה נפלטת לחלל האוויר, אני מתכנסת בתוך עצמי ומהרהרת במשמעות של לחיות כבר כל כך הרבה זמן במקום שהוא כל כך רחוק מהבית, פיזית ונפשית.

הזמן בו אני חיה בחו"ל גרם לי לחשוב הרבה על השאלות הגדולות של החיים, מי אני? מה זה אומר בשבילי שאני ישראלית ויהודייה? מהי בעצם משמעות הגלות בשנת 2018?

לפני כחודש, נרצחו אחד עשר אנשים ונשים בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג, פנסילבניה, עיר שנמצאת במרחק נסיעה ארוכה או טיסה קצרה מאוד מהמקום בו אני מתגוררת.

כשנסעתי לעשות שבת עם הקהילה היהודית שם, בשבת אחרי הטבח הנורא, התבהר לי מה משמעותה של הגלות. משמעותה היא שמירה על הגחלת היהודית בכל קצוות תבל. משמעותה היא שגם אלפי קילומטרים מהר הבית, ישנה קהילה ששומרת על אותה אמונה, שהיא חלק בלתי נפרד מהעם היושב בציון.

באותה נשימה, במהלך השהות הארוכה שלי מחוץ לארץ, אני נחשפת ביתר שאת לתופעות שאין דרך אחרת להגדיר אותן מלבד "גלותיות".

לצד אנשים גיבורים כמו בקהילה היהודית המדהימה בפיטסבורג, יש גם יהודים אחרים, יהודים שהתמכרו לטעמה של הגלות ושכחו מה זה אומר להיות חלק מעם מיוחד כמו עם ישראל.

אבא שלי המכהן כקונסול ישראל בניו-יורק, הוזמן בשבוע שעבר להרצות באחת המכללות בניו-יורק. כשהגיע למקום ההרצאה, חיכתה לו שם קבוצה של סטודנטים שמחו נגד "מדיניות האפרטהייד של ישראל" ונגדו באופן אישי כ"פנים של הכיבוש הישראלי בשטחים הכבושים". לאותם סטודנטים הצטרפה גם קבוצה של חרדים קיצוניים אנטי-ישראליים.

המפגינים החרדים לא דיברו על מדינת ישראל כבעייתית מכיוון שמקימיה לא חיכו לבוא המשיח, אלא אימצו לחלוטין את הטיעונים של המפגינים האנטי-ישראלים. כשאני ראיתי את הסרטונים מאותה הפגנה, הזדעזעתי לראות יהודים מאמינים מכריזים בקול שארץ ישראל שייכת לפלשתינים, שלעם היהודי אין זכות להתיישב בה.

הסרטונים האלה לא העציבו אותי כי ההפגנה הייתה נגד אבא שלי, אלא כי זה היה בלתי נתפס בעיניי עד כמה יכול יהודי להתרחק מתחושת השייכות לעמו.

הדכדוך הזה נמשך עד יום ראשון בערב. ביום ראשון בערב נכחתי באירוע בו דיברה משלחת של קצינים וחיילים שנפצעו בקרבות ישראל. הקצינים והחיילים, בראשם אביגדור קהלני, סיפרו את סיפורי חייהם ואת סיפורי פציעתם.

בזמן שהם דיברו אני ישבתי שם, באמצע אולם מלא עד אפס מקום, ופתאום ראיתי לא קצינים וחיילים בצה"ל אלא את המכבים. את הלוחמים היהודיים מלפני אלפי שנים. הסתכלתי סביב וראיתי איך כמאתיים יהודים ויהודיות התאספו שם לשמוע את סיפורי הגבורה של אותם לוחמים.

בסופו של דבר, יהודים אנטי-ישראלים קיצוניים ישכחו, ישארו בשוליים, במקום אליו הם שייכים, כמו קבוצות קיצוניות אחרות בהיסטוריה. היהודים אשר מבינים את חלקם בסיפור השחרור הלאומי המוצלח ביותר בהיסטוריה האנושית, אלה ששבו לציון, אלה שהקימו את המדינה, אלה שהקימו מחדש את ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, החילונים והדתיים, הגברים והנשים, הם אלה שייזכרו וידברו עליהם עוד מאות ואלפי שנים.

אחרי אלפיים שנות גלות, העם היהודי חזר למולדתו ולאט לאט מתחיל לחזור למה שהיה פעם, אומה גאה וזקופת קומה. עם ישראל חוזר להיות ישראלי, מתנער מכבלי הגלות.