איינשטיין על עזה

הבעיה בעזה אינה מבצעית אלא קונספטואלית. ברירה אכזרית אך בלתי נמנעת: או שבעזה יהיו ערבים; או שבנגב יהיו יהודים. לאורך זמן, שניהם לא יהיו!

ד"ר מרטין שרמן , י"ב בכסלו תשע"ט

ד"ר מרטין שרמן
ד"ר מרטין שרמן
צילום: מתוך היוטיוב

אם קברניטי המדינה ימשיכו לראות בערבים הפלשתינים בכלל ואלה בעזה בפרט, שותפים פוטנציאלים לשלום עתידי ולא לראות אותם כפי שהם רואים את עצמם - כאויב מר ובלתי מתפשר, שעוינותו כלפי המדינה היהודית אינה נעוצה במעשיה אלא בעצם מהותה - הם לעולם לא יוכלו לנסח מדיניות שתוכל להתמודד כראוי עם האיום המתמשך והמתגבר.

ההסלמה הדרמטית באלימות מעזה, בדיוק ביום לאחר שישראל התירה העברה של מיליוני דולרים קטאריים לתוך הרצועה, לכאורה להקלת המצוקה שם, המחישה את חוסר התועלת בהמשך ההצמדות לדפוסי החשיבה המקובלים – היינו שהגברת הסיוע ההומניטרי תפעל להפסקת פעילות הטרור לאורך הגבול – או לפחות להפחתה ניכרת בה. אדרבא, האירועים של הימים האחרונים, רק מדגישים עד כמה הדּוֹגְמָה (dogma)הרווחת הזו היא מופרכת.

אחרי ככלות הכל, תולדות הסכסוך מוכיחות בעליל כי לא המחסור החומרי הוא זה שיצר את העוינות כלפי ישראל, אלא העוינות כלפי ישראל היא זו שיצרה את המחסור.

היה זה אלברט איינשטיין שהעיר ש"אנו לא יכולים לפתור את בעיותינו באמצעות דפוסי המחשבה שיצרו אותן". הבעיה של עזה היא, ללא ספק, תולדה של הניסיון האווילי לכפות הגדרה עצמית על העזתיים. בתור שכזו, זוהי בעיה, אותה לא ניתן לפתור עם אותן תבניות חשיבה שיצרו אותה. לפי כך, יש לחדול מהניסיון לשמר את הנוסחה של שלטון עצמי עבור ערבי עזה, שהרי התעקשות עליה רק תחמיר את המצב ותעמיק את הסבל -הן אצלם הן אצלנו.

שאיפת הממשלה לדחות עימות מכריע בעזה אינה רק מוטעית בעליל. היא גם חסרת אחריות!

הלא, מאז שישראל נטשה את הרצועה לפני קרוב לעשור וחצי, הצליחו אויביה שם לשפר את יכולתם הצבאית ללא היכר. בתום כל סבוב של לחימה, הרגיעה נוצלה לא כדי לבנות את חברתם ולפתח את כלכלתם, אלא להתעצמות לקראת סבוב לחימה נוסף. 

למעשה, אילו ב-2005, ערב "ההתנתקות", היה אדם מרחיק ראות מזהיר שהמציאות אכן תהיה כפי שהיא היום, היו מבטלים את דבריו כהפחדה חסרת-יסוד. אילו אז, כאשר הנשק המאיים ביותר בידי ארגוני הטרור היה רקטה בעלת ראש נפץ של עד 5 קג' וטווח של 5 קמ', היה מאן דהוא מנבא שישראל תייצב בפני מצב, בו כל מרכזי האוכלוסין שלה ברדיוס של כ-100 קמ' ויותר יהיו תחת איום של נשק תלול מסלול, בעלי מטען של כ-100 קג'; אילו היה מתריע שמהרצועה אנו נצטרך להתמודד עם כוח אש של מאות טילים, רקטות ופגזים בשעה, איש לא היה מתייחס לכך ברצינות.

לפי כך, אל לה לישראל להמעיט בחומרת המשמעות האסטרטגית ארוכת הטווח של האיבה הנחושה של חמאס ושל שלוחותיו הרדיקליות יותר. אחרי כלות הכל, כל פעם שישראל מצליחה להכשיל דפוס פעולה טרוריסטי אחד – הפלשתינים מוצאים שיטה חדשה לגבור על אמצעי הנגד שלה. כך כשישראל בלמה התקפות טרור על ידי הצבת גדר ומעברים מבוקרים ומובטחים, הפלשתינים פיתחו יכולת רקטית, לעקוף אותם מלמעלה; וכשישראל פיתחה מערך הגנה אנטי-רקטי, הפלשתינים יזמו כריית מערך של מנהרות, לעקוף אותו מלמטה; כשישראל החלה בבניית מכשול תת-קרקעי לחסום את המנהרות, הפלשתינים החלו להטיס עפיפוני תבערה ובלוני נפץ לעקוף אותו מלמעלה וכך הלאה וכך הלאה. ולאור כל זאת, האם לא יעלה על הדעת שבעתיד הנראה לעין, ישראל אולי תתייצב בפני סכנה של "נחיל" של רחפני התקפה, בעל מטעני נפץ או גרוע מזה.

על רקע הפגנות המחאה של תושבי עוטף עזה שמאסו בתנאי חייהם, בהרס פרנסתם, ובסיכון התמידי לחיי ילדיהם, על מעצבי המדיניות הישראלים להפנים את האמת המרה: הפתרון לבעיית עזה אינו נעוץ בשיקומה אלא בפירוקה, שהרי בסופו של הדבר, הם ניצבים בפני ברירה אכזרית אך בלתי נמנעת: או שבעזה יהיו ערבים; או שבנגב יהיו יהודים. לאורך זמן, שניהם לא יהיו!