אני צריך איזון, מינון

הציבור הישראלי צריך גם אמנון אברמוביץ' וגם עמית סגל על המסך שלו. גם את יפעת ארליך וגם את סימה קדמון בעיתון.

יובל מורגנשטרן , ט"ו בכסלו תשע"ט

יובל מורגנשטרן
יובל מורגנשטרן
צילום: עצמי

זה לא סוד שרק לפני 20 שנה העיתונות שייצגה את הציונות הדתית והציבור הימני בישראל היתה דלה מאד. מלבד מספר מצומצם של כלי תקשורת שנתנו במה לציונות הדתית בכלים שעמדו לרשותם, שאר כלי התקשורת בישראל נעו בין שמאל לשמאל קיצוני.

הימים האלה מאחורינו, ועולם התקשורת הדתי לאומי וגם זה הימני, התקדם. אמנם ממדי החשיפה נשארו די נמוכים ביחס לכלי התקשורת הארציים הגדולים, אבל אין ספק שהיום יש יותר מקום לביטוי לאנשים שהרגישו מאז ומעולם מודרים מהעולם התקשורתי.

נוטים לייחס לאורי אורבך ז"ל את זריקת המרץ שהתניעה את זרם הצעירים הדתיים לתקשורת. זה נכון לומר שהציבור הדתי לאומי יודע לזהות טרנדים ומגמות באיחור ניכר, ומצטרף לגל בסופו, אם לא כבר הרבה אחריו. בעניין התקשורתי, יכול להיות שמישהו באמת היה צריך להרים אז את הדגל הזה. אורבך ז"ל היה האיש שעשה זאת.

הוויכוח המתמיד (והמתיש יש לציין) בציונות הדתית הוא הבחירה בין סקטוריאליות לכלליות. ועדיין יש כאלה שעוד סבורים שלהיפתח לעולם, זה אומר לוותר על האינטרסים המגזריים.

השבוע פורסם שהעיתונאי הבכיר ביותר בידיעות אחרונות, נחום ברנע, עוזב את העיתון לאחר 31 שנה. ברנע, פרשן מוביל, היה בין כותבי הטורים היחידים שעוד היו יורדים לשטח, טסים למדינות זרות ונפגש פנים אל פנים עם מקורות ודמויות בכירות בעידן שכבר לא שם כל כך.

העזיבה שלו הפתיעה. היא אירעה מספר יממות לאחר שעמית סגל, עיתונאי חדשות 2 ובוגר גל"צ, בעל טור אהוב במקור ראשון הודיע כי הוא עוזב את העיתון המאופיין כדתי לאומי/ימני ועובר עם הטור שלו לידיעות.

במהלך השנים קנתה לעצמה גלצ שם של מועדון סגור, חבר מביא חבר, אבא מביא בן. שנים רבות לא היו בה גם חיילים דתיים. אני מניח אגב שלא מסיבות שליליות. אך לפני כשני עשורים היא החלה להיפתח גם למגזר הדתי לאומי והיום אנחנו מכירים דרכה שמות מוכרים כמו ישי הולנדר, צביקה ברוט, עמית סגל, עקיבא נוביק, יאיר שרקי אוריה אלקיים ועוד, שמייצגים רק חלק מעיתונאים דתיים שצמחו בגל"צ והגיעו לנקודות ציון משמעותיות בכלי התקשורת הישראליים.

עבור סגל, אני מניח, מדובר בעוד הישג אישי עצום. אדם שגדל בעפרה, התחנך על ברכי הציונות הדתית, פרץ לחיינו בגל''צ והמשיך לחדשות 2 והתגלה כמטאור. יש שמגדירים אותו כפרשן הפוליטי הטוב ביותר בישראל. סגל מסמל במידה רבה את מה שהציונות הדתית תמיד חולמת להיות –אהובה ונחשבת. תמיד במרכז העניינים. לא בכדי היא נקראת ציונות-דתית. היא לקחה את הציונות מהתנועה הציונית החילונית, ואת הדתית מהעיסוק בתורה וביהדות. חיברה בין השניים ויצא לה מקף נהדר.

הסיבה האמיתית לעזיבתו של ברנע שמורה אצלו מן הסתם. אבל אין ספק שההיפתחות של ידיעות לכותבים ימניים ודתיים יחד עם המעבר של סגל, עיתונאי בכיר, דמות פופולרית שמוכרת בכל בית בישראל, ובנוסף לכל, בן לציונות הדתית, שאפשר גם להניח שהפתק ששלשל בקלפי לא היה בגוון הפוליטי של המחנה הציוני או מרצ, יחד עם עוד אירועים שונים בעיתון, זה כבר היה יותר מדי עבור ברנע.

ראיתי השבוע שמישהו כתב על החלטה מסוימת של ידיעות אחרונות להיות קצת יותר מקובלים על החלקים הימניים בישראל ולכן צירפו בשנים האחרונות מספר דמויות כמו סיוון רהב מאיר, יפעת ארליך ושלמה פיוטרקובסקי בכדי לקלוע גם לקהלים נוספים, נקרא להם ימניים/מסורתיים/דתיים.

זה לא חדש שעיתונאים דתיים בכלי תקשורת ארציים לא מוכנים שילבישו עליהם שום תיק של ייצוג המגזר. להפך, רבים מהם אף סולדים מכך ולא מוכנים לאתרג כלל את הציונות הדתית בכלי התקשורת בהם הם עובדים. חלקם אף מייצרים כתבות ותחקירים על הנעשה בתוך הציונות הדתית, חרף הנטיה הטבעית שהתקבעה משך שנים (והולכת ונסדקת) שלא לכבס את הכביסה המלוכלכת מול כל עם ישראל.

למרות זאת, המגזר כן מצפה מהם לשמור בצמר גפן, לעשות יחסי ציבור טובים ולנסות להביא לידי ביטוי את הקול שהושתק במשך שנים ללב הפריים-טיים הישראלי. אגב, על אף הביקורת שהם מעלים לעיתים, חלקם כן יודעים להתגייס לסנגוריה על הציונות הדתית בזמנים קשים.

אני באמת סבור שהתקשורת הישראלית צריכה שתהיה מאוזנת ולא מוטה. זה נכון שהיתה, ועודנה, הטיה ברורה בכלי התקשורת בישראל לעבר צד מסוים. זה נכון שכיכר הטוויטר, שם נמצאים אנשי תקשורת רבים, מפספסת כמעט תמיד בהערכות ובהימורים שלה את המציאות בארץ ובעולם. אבל לציבור הדתי לאומי והימני אסור לבוא בדרישה ליצירה הטיה הפוכה שתהיה מוחצת. מציאות מתוקנת לא מביאים על ידי הפיכות ומהפכות שמחרבות עולם ישן. זה שמור לתורות אחרות (מקולקלות מאוד).

השינוי בתקשורת הישראלית יבוא ביצירת איזונים ובלמים בדמות עוד ועוד נציגים בכלי התקשורת, ולא רק ככתבים וכפרשנים שעומדים בפרונט. לעורכים יש לא פחות השפעה, אם לא יותר, מאשר לכתב כזה או אחר.

כן, הציבור הישראלי צריך גם אמנון אברמוביץ' וגם עמית סגל על המסך שלו. גם את יפעת ארליך וגם את סימה קדמון בעיתון. הם צריכים להיות שם, לא בשביל הכיפה או המטפחת במערכת, אלא בשביל שסוף סוף יהיה שיקוף אמיתי של התקשורת את המציאות הישראלית.