למה זה עניין של ימין ושמאל?

נאום בנט מחכה ליישום מהיר ויעיל. הנה דוגמה אחת מרגיזה. טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , ט"ז בכסלו תשע"ט

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1.

אז אין בחירות, ברוך השם, אבל גם אין יציבות. מי שיקשיב היטב ישמע שבעצם כבר מתנהלת פה חלוקת התיקים לממשלת נתניהו הבאה. ליברמן התפטר בחוסר אחריות במסיבת עיתונאים דרמטית, רק כדי לרמוז שאם יקבל יותר מנדטים יוביל מדיניות יותר תקיפה.

כלומר, מי שלא רצה אותו כשר ביטחון, יקבל אותו כשר ביטחון. כחלון כבר עכשיו משדר לציבור את המסר הבא: תראו מה עשיתי כשר אוצר, אני ממש באמצע הדרך, רק תנו לי להמשיך בממשלה הבאה. ובנט? אחרי שלא קיבל כעת את משרד הביטחון, הטיקט המתבקש הוא: העניקו לי מספיק קולות כדי לממש את המדיניות שלי במשרד בקריה אחרי הבחירות. גם לפיד לא שלל השבוע ישיבה בממשלת נתניהו (אולי כשר החוץ הבא?).

נכון שתמיד ייתכנו הפתעות, אבל כרגע זה לא נראה מרוץ נגד נתניהו אלא מרוץ לתפקידים שתחתיו.

2.

המשפט של בנט על החיילים שפוחדים מהפצ"ר יותר מאשר מסינוואר לא היה מוצלח. הנאום כולו היה מוצלח מאוד. ימנים ושמאלנים הנהנו במרץ ובעצב כשתיאר את ההרתעה הישראלית פשוט הולכת ונשחקת. בואו ניקח נושא פשוט. לא חוק עונש מוות למחבלים, לא גירוש והגליה של משפחות, רק הרס של בתי מחבלים שכבר ביצעו פיגוע. לא ברור למה זה בכלל עניין של ימין ושמאל, לא ברור איך אנחנו מתעקשים לדחות ולמסמס ולהתלבט. ממש ביום שבו בנט נאם, התקיים בבג"צ דיון על הריסת בית המחבל מברקן. נזכיר: לפני כחודשיים נרצחו באכזריות קים יחזקאל וזיו חג'בי.

המחבל עדיין לא נתפס. נגד אמו ואחיו של המחבל כבר הוגש כתב אישום על כך שידעו על תכנון הפיגוע ולא אמרו דבר. האם ידעה שהוא מתאמן בנשק ושמעה ממנו שבועיים לפני הפיגוע על רצונו למות כשאהיד. גם האח ידע, ואף ניסה להסתיר את התיעוד של מצלמות האבטחה בבית, כדי לחבל בחקירה. ישראל החליטה על צו הריסה חלקי בלבד של הבית. המשפחה, כמובן, עתרה נגד. ביום שני השבוע עדיין לא ניתנה החלטה. הזמן עובר, האפקטיביות חולפת.

נמשיך. לוחם דובדבן רונן לוברסקי נהרג לפני כחמישה חודשים. אחרי שבועות של סריקות נתפס איש החמאס, אסלאם יוסף אבו חמיד. צה"ל הודיע למשפחה מראש כי יהרוס רק שתיים מתוך ארבע קומות הבית. זאת בהתאם לפסיקת בג"צ, שלפיה ניתן להרוס רק את חלקי המבנה שאליהם הייתה למחבל זיקת מגורים. אחר כך הוחלט להרחיב את הצו ולהרוס את הבית כולו. בדיון בבג"צ קיבל האב ולדימיר לוברסקי רשות לדבר, והתחנן: "אני מבקש מכם שתעזרו למדינה לעשות את העבודה שלה, זה צעד הכרחי". השורה התחתונה? אין החלטה, הבית שלם, הדיון המשפטי יימשך. אגב, גם העניין הציבורי הולך ופוחת. הפלפול על שתי קומות או ארבע קומות לא בדיוק עולה לראש סדר היום.

חודש קודם לכן הוחלט שלא להרוס את בית משפחתו של המחבל שרצח את עדיאל קולמן בגלל "מצבו הנפשי". משפחת המחבל פנתה לצה"ל אחרי שעדכן אותה על הרס הבית הצפוי, והעבירה מסמכים רפואיים על מחלת הנפש שממנה סבל, וצה"ל חזר בו. משפחת קולמן זועמת. "אני לא רוצה נקמה אלא הרתעה", אמרה אמו יעל. "זה צעד הכרחי, זה צריך להיות חלק משיקוליו של המחבל: אם יצאתי לרצוח, אני פוגע מיידית בהורים ובאחים שלי". צה"ל הודיע כי יבחן מחדש את ההחלטה. כששמעתי את יעל, נזכרתי בדברים שאמר אריה בוכריס, אביה של הדר בוכריס שנרצחה בצומת גוש עציון. גם אז החליט צה"ל שלא להרוס את בית המחבל בטענה שסבל ממחלת נפש. אריה אמר אז: "מערכות הביטחון והמשפט עורכות חישובים על הרס ביתו. בזמן שביתו עומד על תלו, הבית שלי, ללא הדר, כבר נהרס".

זה לא הסוף. בדיון בוועדת החוץ והביטחון בכנסת, נדהם לאחרונה היו"ר, ח"כ אבי דיכטר, לגלות כי המערכת לא סבורה שיש להרוס בית של מחבל אם קורבנות הפיגוע רק נפצעו. "אני עוסק במלחמה בטרור עשרות שנים, לא ידעתי שהריסת בתים קשורה לתוצאת הפיגוע", אמר מי שהיה ראש השב"כ. "מה פשר המגבלה החוקית הזו? מה ההבדל בין מחבל שניסה ונכשל לבין מחבל שניסה והצליח? זו טעות".

זו לא טעות, זו מדיניות. אפשר וצריך לתקן אותה.

3. עליזה בלוך ומשה אבוטבול מפתיעים לטובה. מי היה מאמין שמבית שמש ייצא כל יום עדכון חדש ואופטימי? זה החל במכתב הפרישה של אבוטבול. בניגוד לראשי ערים שדיברו על תושבים כפויי טובה, אבוטבול כתב מכתב נרגש לתושבים: "אין בלבי על איש כלום, כי תמיד חונכתי על ידי אבי ז"ל ש'לא מגיע לך כלום ולא חייבים לך דבר'. זוהי דווקא הזדמנות לבקש מכם סליחה, אם חלילה פגעתי".

בטקס חילופי התפקידים השבוע הפתיע שוב והעניק לבלוך שלוש מתנות: ספר זמירות שבת ("שיתחילו זמירות חדשות בעיר"), מפתח הרכב שלו ומפת העיר ("שתזכי להמשיך ולהגדיל אותה"). בלוך – שמתחילה להזכיר את מרים פרץ בגלי האהדה והחיבור אליה – יצאה לסיור עבודה ראשון עם פועלי הזבל של בית שמש, ואז נשאה נאום משמעותי עם כניסתה למשרד.

הנה רק פסקה אחת שרלבנטית לא רק לנבחרי ציבור, אלא לכולנו: "חברים, עיניים רבות בארץ ואפילו בעולם נשואות לעירנו. עיניים שרוצות הוכחה שאפשר לבנות עיר מאוחדת אבל לא אחידה. בתוך כל חברה נמצאים גם קצוות. במשך שנים אנו נותנים לקצוות הללו לנהל את השיח. מצלמים את מעשיהם, מעלים על נס כל יריקה וכל סטייה מן האמת. כל זה בשעה שמצד האמת, העולם שר שיר אחר לחלוטין. חלק מהיכולת ליצור מסע אמיתי לעולם טוב יותר, עובר ביכולת לשנות את השיח. לשאול שאלות מרכז ולא שאלות קצה. האמינו לי, אני לא מתעלמת מקונפליקטים, אני פשוט לא שמה אותם במרכז עשייתי בתחילת הדרך".