חופש הפרט לליברלים בלבד

הרב איתי אליצור , י"ט בכסלו תשע"ט

הרב איתי אליצור
הרב איתי אליצור
צילום: עצמי

השבוע עלו לכותרות גם חוק הנאמנות בתרבות וגם חוק הפורנוגרפיה, ובשני המקרים השתמשו המתנגדים בקלפים המנצחים: חופש הפרט, חופש הדיבור, סתימת פיות וכו'.

כולל כמובן החופש להוציא את דבריה של שולי מועלם מהקשרם ולעוות אותם. לקחת את המשפט "חופש הפרט גורם פה נזק גדול", להתעלם לחלוטין מהמלה "פה", להתייחס לדבריה כאילו היא יצאה באופן כללי נגד הערך המקודש חופש הפרט, לצחוק עליה, וממילא להיפטר מהצורך להתמודד עם הטענה הצודקת שלה.

הכל מבינים שחופש הפרט והליברליזם אינם בלתי מוגבלים. בתרגום לליברלית מדוברת: הם כוללים את החופש להביע את הדעה שלי, ולא כוללים את החופש להביע דעה אחרת.

הלא גיבורי הליברליזם הם הם אלה שממהרים לקרוא לסתימת פיותיהם של רבנים שמוציאים פסקי הלכה שלא מוצאים חן בעיניהם. הם אלה שמבקשים לכפות על בעלי אולמות לארח באולמותיהם אירועים שנוגדים את דעתם והשקפתם. הם אלה שמבקשים להכריח אנשים לעשות עסקים עם אנשים שהם לא מעוניינים בהם. בקיצור: חופש הפרט קיים כל עוד הוא לא סותר את דעתי שלי.

אהרן ברק היטיב לבטא זאת כאשר הִרבה לדבר על האיזון והמידתיות הדרושים. (שם כיסוי לכפיית הדעה שלו על הכלל). לדבריו, צריך למצוא את האיזון הראוי בין חופש הפרט לבין הגנה על החברה.

אז אכן, צריך למצוא את האיזון. חופש הפרט הוא דבר חשוב, אבל קיומה של חברה בריאה שלא שקועה בתאוות, גם הוא דבר חשוב לא פחות.

הליברליסטים הגדולים מדברים השבוע על חוקים לכפיית חיסונים. יש להם הרבה הסברים מפולפלים מדוע זה לא פגיעה בחופש הפרט. הם גם מוכנים להסכים לכך שאסור לגבר אחד לשאת שתי נשים, גם בהסכמת שלושתם. הם גם מסכימים לכך שאסור למכור סמים גם בהסכמת שני הצדדים. בקצור: הכל מודים שחופש הפרט לא תמיד דוחה כל ערך אחר. הכל מודים שלחופש הפרט יש גבולות.

וההסבר לכך ברור: נתינת חופש לפרט משפיעה על המדינה כולה ועל החברה כולה. השאלה היא איפה הגבול בין דאגתנו לחברה לבין דאגתנו לחופש הפרט.

קשה לומר שאפשר לתת תשובה חד משמעית לשאלה הזאת. בסופו של דבר השאלה היא שאלה של ערכים. רק כדאי לדעת שיש במדינה מאבק בין ערכים, ולא להשלות את עצמנו כאילו הכל אובייקטיבי.