על נאמנות בתרבות וסינון אינטרנט

למה הדיון על החוקים האלה אינו העיקר. טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , כ"ג בכסלו תשע"ט

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1.

שני חוקים מושכים המון תשומת לב: נאמנות בתרבות וסינון באינטרנט. לדעתי הם צריכים למשוך תשומת לב רבה אבל כנושאים, לא כחוקים.

כשמירי רגב הציעה את חוק הנאמנות בתרבות ממש לא התלהבתי. זה לא נשמע כמו הדבר הדחוף ביותר לקדם. התרבות בישראל לא מעודדת טרור. כשראיתי את מחאת היוצרים האחידה והחריפה נגדה התלהבתי עוד פחות. כמה צפוי ובנאלי, כמו תחרות מי יקלל אותה הכי מגעיל ומי יכריז יותר בפאתוס על קץ הדמוקרטיה. זה נראה ששני הצדדים פשוט משחקים תפקיד שנכתב עבורם.

היא תצעק עליהם ותסמן אותם כאויב העם ותרוויח קולות בימין, הם יצעקו בחזרה וימשיכו להיתפס כאליטה שמאלנית מנותקת. אבל הסיפור הוא לא חקיקה מלמעלה, אלא התרבות שצומחת מלמטה. נכון, משפחתו של החייל משה תמם משכנעת בטיעוניה. המדינה לא צריכה לממן הצגות קיצוניות תומכות טרור על המחבל שרצח אותו. אבל כמה הצגות כאלה כבר יש וכמה כסף הן כבר מקבלות? הסיפור הגדול הוא לא הצגות על מחבלים אלא הצגות בכלל. התחושה של ציבורים רחבים שהם מודרים, לא מיוצגים, לא מקבלים כבוד ונוכחות בעולם התרבות. לא יכול להיות שכל הכישרון נפל אצל מגזר אחד.

מהלך תיקון כזה לא צריך להיעשות בכפייה ובחקיקה ולא בצנזורה, אבל הוא צריך להיעשות. איך זה שכל השחקנים בכל התיאטראות חושבים אותו דבר? כולם? איך זה שאף אחד מהם לא קם ואמר: "חברים, אולי יש גם צדק בדבריה של רגב? אני מסתייג מהסגנון שלה, אבל מבין חלק מהתוכן, חלק מהביקורת שלה עלינו, וצריך לחשוב על זה".

זה נכון גם לגבי חוק הסינון. איזו מהומה. כמה אנרגיה. הרי כבר היום ספקי האינטרנט חייבים להציע אינטרנט מסונן לציבור. כדאי לדעת זאת וכדאי לדרוש זאת. אפשר גם להתקין סינון רציני יותר ולשלם עליו, כמובן. כך אני עושה בביתי. הדיון בכנסת הוא רק על השאלה מה תהיה ברירת המחדל – האם הנחת היסוד היא שיש סינון או שאין סינון. כלומר, איפה נסמן וי. זה הכל.

זה לא איראן, זו שפיות. ברירת המחדל צריכה להיות סינון מינימלי, כדי שילד לא יגיע בקליק תמים תוך כדי הכנת שיעורי בית אל מחוזות של רשע ואלימות שייפגעו בו. איתן כבל, מיקי זוהר ושולי מועלם שמובילים אתת החקיקה עושים עבודה חשובה בעצם הצפת הנושא, אבל גם כאן, עיקר הדיון הוא אחר: האם נסתפק בסינון מינימלי או נדאג לסביבה בטוחה ומוגנת יותר לילדים? האם הורים ישימו לב בכלל איפה הילד גולש? האם הם ידברו איתו בפתיחות, יקבעו כללים ויידעו לומר לא, יכירו את הסכנות?

בשני המקרים – התערבות המדינה המינימלית היא לא העיקר. העיקר מוטל עלינו.

2.

התקשורת הוותיקה נאבקת על קיומה. היא עלולה להפוך להיות הזנב שהאינטרנט מכשכש בו, אבל גם יכולה להתוות מדיניות רצינית ואחראית. בימים אלה קיבלנו תמרור אזהרה. ראינו מה גדול הפער בין פוסט לבין ידיעה. פוסט של נוסעת באל-על הפך לאינספור ידיעות על אלימות חרדית בטיסה. לקח כמה ימים לתקן ולאזן. ציוץ של אנונימית בטוויטר הפך לדיון: האם לפיד שיקר ביחס לתאריך פטירתה של אחותו? לקח כמה ימים להבין שלא. תפקידנו הוא לסנן ולבדוק, לא רק לצטט את מה שוויראלי. נכון, אין "אחראי על האינטרנט", אבל על עיתון ורדיו וטלוויזיה יש אחראיים. זה בדיוק ההבדל.

3.

שנת בחירות. אלה עומדים להיות חודשים דחוסים, רועשים. המון ספינים פוליטיים וסרטונים ופייק-ניוז, והכול מהיר וקליט וזמין ורץ ברשת. אולי דווקא לכן, צצות כעת בווטסאפ הרבה יוזמות לימוד, העשרה, העמקה. לפני כשנתיים פתחתי מיזם כזה, של לימוד יומי קצר בווטסאפ על פרשת השבוע. בימים אלה הצטרפתי כמנויה לשתי קבוצות לימוד אחרות. מקבלים שם דקה ביום שמזכירה שיש עומק ויש רוחב, גם באפליקציה הכי חופרת ורדודה, מלכת האימוג'ים.

את "היסטוריה על הבוקר" מנהל ד"ר יוסי לונדין ממכללת אורות ישראל. "המטרה היא להנגיש למורים להיסטוריה, לתלמידים ולכלל הציבור אירועים היסטוריים", הוא מספר. "תוך כמה שבועות הצטרפו כ-2,000 איש, חלקם גם חיילים או גמלאים, שפשוט רוצים תוספת כזו לסדר היום שלהם, לדעת מה קרה באותו יום, בתאריך העברי.

הסטודנטים שלנו איתרו אירועים ותאריכים רלבנטיים, ואנחנו שולחים בכל בוקר טקסט קצר ומעוצב שמנסה לתת משמעות. מאז שגם המפקחת על ההיסטוריה במשרד החינוך נכנסה לתמונה הפרויקט התרחב, ואני יודע שהרבה כיתות פותחות ככה את היום".

בימים האחרונים למדנו שם, למשל, על רפול, לרגל יום פטירתו, על מבצע יכין להעלאת יהודי מרוקו שהחל בדיוק השבוע לפני 57 שנה ועל יום השנה להענקת פרס הנובל לאלי ויזל. פסיפס היסטורי מרתק. אני לא אפתח ספר לקרוא כל בוקר על הדברים האלה, אבל כן אקרא הודעה קצרה.

את "כפית אלתרמן ביום" כותב ומפעיל המשורר והמתרגם צור ארליך, בטלגרם ובפייסבוק. "זאת התבוננות משותפת ביחידה מזערית של שירה", הוא מסביר. "ה'כפית' מתפרסמת בכל בוקר, שורה של אלתרמן עם פירוש והסבר שלי. כמו התעמלות בוקר של הרגש, כמו כוס קפה רוחנית. אלתרמן לא רק אהוב עליי אלא גם מתאים במיוחד לפורמט כזה, כי בכל שורה שלו יש די משמעות ורגש. אנשים מגיבים ומוסיפים רעיונות, וזה גם מעודד להמשיך וגם מעשיר את הפירוש. אנחנו לומדים כך שירים שלמים ביחד, באופן מצטבר, לאט לאט. בתוך מירוץ היומיום אנשים מסוגלים לגייס רק רגע של קשב, ויחד אנחנו מנסים לחוות בו איזה שבריר של יופי".