חנוכה – זמן לצאת מהעצמי
חנוכה – זמן לצאת מהעצמי

ושוב הערב פוגש ב'רולדין' ליד הסופגניות אקסית אחת מנחלאות, מישהי שיצאה איתי פעם, לפני יותר משש שנים והיא עדיין רווקה.

פגשתי בה גם לפני חצי שנה, בסופר. ובדיוק חשבתי שוואלה, יש לי חבר רווק שהיא דווקא ממש יכולה להתאים לו. הבטחתי לעצמי שאיך שאני מסיים את הקניות אני מרים אליו צלצול.

הגעתי הביתה באזור עשר. הייתי חייב להשלים כמה מטלות. חשבתי שבחצות זה כבר מאוחר להתחיל ולעשות לו עכשיו שיחה כזו. דחיתי למחר.

למחרת ברח לי מהראש. והפעם הראשונה שבכלל נזכרתי בעניין הייתה לפני חודש, כשנתקלתי בבחורה הזו בפעם השנייה.

צביטה בלב. אני לא אדם רע. בניגוד לכמה אנשים שאני מכיר שהתחתנו ברווקות המאוחרת וכבר שכחו שהיו אי פעם רווקים, הבטחתי לעצמי שלעולם לא אשכח את טעם הרווקות. את הלילות המלוחים מדמעות. את המערה. את השעות השקטות של הלילה, שבהם הסתכלתי לכוכבים ושאלתי את אלוהים האם יום אחד המסע הסזיפי הזה ייגמר?

והנה פתאום מגיע הרגע הזה שאני מוצא את עצמי נהפך לכל מה שהבטחתי לעצמי שלא אהפוך.

כי רווקים זה חשוב. אבל הילדים. והאשה. והמשפחה. והעבודה. והמירוץ לדירה.

ועוד אלף ואחד דברים שנשואים לועסים לחברים הרווקים שלהם בהתנצלות כשאין להם כבר זמן להיפגש איתם ולחשוב עליהם ולזכור שפעם, לפני שנים, גם הם היו במסע שלא נגמר במערה חשוכה ורק נאחזו בתקווה שהלוואי שהמסע הזה ייגמר יום אחד וזו לא שאלה של אם אלא של מתי.

אז יודעים מה? אני יודע. אתם יודעים. שהכול תירוצים. ואין באמת סיבה מדוע אני לא מסוגל להקדיש רבע שעה בשבוע בשביל האחים הרווקים והרווקות שלי. כאילו רבק, רק לעבור על הפיד שלי בכל יום לוקח לי יותר זמן.

ואני זוכר ויודע מה הייתי חושב בלב שלי בתור רווק על נשואים כמוני ששכחו שפעם, בתקופה אחרת בחיים. לפני שהם נגאלו, גם הם היו בסירה הזו ואיך אלוהים, איך הזיכרון האנושי יכול להיות כל כך קצר לפעמים.

ואיך שהם רק קיוו והתפללו וחלמו, שהאחים הרווקים שלהם, שהם אכלו איתם ביחד מאותו המסטינג, ובכו איתם ביחד אחרי עוד קשר שנגמר ועישנו בשרשרת בשתיים בלילה בנחלאות עם קפה שחור ומאיר אריאל

לא ישכחו אותם. ואת עצמם. ואת הרגעים הבודדים שנצרבו להם בנשמה.

רגעים שהלכו איתם לחופה ויכולים ככה פתאום, לצוף כשכל הבית הלך כבר לישון ושוב אתה מסתכל על הירח והכוכבים שנראים לך מוכרים מאיפה שהוא ומזכירים לך...

ועכשיו חנוכה. וריצוד הנרות המרקדים זורק אותי בבת אחת לרווקות ושאיך הייתי חוזר לדירת החדר שלי בנחלאות, מדליק את נרות החנוכייה לבד וחתולות הרחוב היו עונות אמן

וככה הנרות היו דולקים שעתיים וחצי ורגע לפני שהנרות כבו והלהבה התחילה לרקוד ולרצד הייתי מוסיף עוד שמן ואחר כך עוד שמן

ומתנחם באור הנרות וחושב שהנה, אני לא לבד במנהרת הרווקות המחניקה הזו. לפחות יש לי את הנרות.

וכל עוד הנר דולק עדיין יש סיכוי לנס...

עד שהייתי נרדם עם עיניים אדומות

וקם בבוקר ורואה שהנרות כבו.