תובנות, שבלעדיהן הימ"חים ריקים
תובנות, שבלעדיהן הימ"חים ריקים

לא מן הנמנע שאנחנו עומדים לפני סיבוב מלחמתי נוסף בצפון, וזה הזמן לשאול, מדוע – "סיבוב"? מדוע כל מלחמה היא רק אקדמה לזו שאחריה? התשובה היא שישראל אינה יכולה לנצח במלחמות כל עוד לא מצאה מענה לכשרונו המופלא של הדמיון הערבי לחלץ מציאות בדויה של ניצחונות כביכול מבין מלתעות המפלות הצבאיות שהיא מנחילה להם. 

ההתעלמות הזאת מן ההוויה הריאלית לטובת נרטיב מדומה נוגדת את התפיסה המערבית המכירה רק בעובדות מוצקות ובזה לאחיזת העיניים האוריינטלית. אנו בישראל כחלק מן המערב שותפים לתפיסה הזו, ובכל זאת – הדמיון המזרחי מפתיע וגם כובש אותנו מדי פעם.

דוגמה מובהקת היא מלחמת יום הכיפורים. המצרים חוגגים "ניצחון אוקטובר" כוזב, מציגים את השקר הזה לראווה במצעדים ובמוזיאונים, מחנכים עליו דור אחר דור. ולמרבה הפלא, גם בתודעה שלנו השאיר "יום הכיפורים ההוא" - מעל ומעבר לכאב על האבדות הכבדות - משקע תודעתי של כביכול מפלה צבאית, למרות שבמציאות היה זה הגדול שבניצחונותינו. צאו וראו: צרפת, כשהופתעה ע"י ה-'בליצקריג' הגרמני, נכבשה והוכנעה כולה.

ברית המועצות, לאחר הפתעת 'מבצע ברברוסה', עצרה את הגרמנים אך בקושי בשערי מוסקבה, לנינגרד וסטלינגרד, במלחמה שארכה ארבע שנים. ובכל זאת, רוסיה חוגגת ניצחון ואנחנו, ש-18 ימים (ימים!) אחרי ההפתעה הספיקו לנו להביאנו עד לשערי קהיר ודמשק – אימצנו לנו את אחיזת העיניים המצרית: לא רק ששתלנו בזיכרוננו ההיסטורי "מפלה" מדומה, אלא גם בפועל ממש נהגנו כאלו הם ניצחו ואנו הובסנו: החזרנו להם את כל סיני.

וכך התהפכו היוצרות – הדמיונות שלהם הניבו את העובדה המוצקה של נסיגתנו והניצחונות שלנו, הממשיים, נשכחו מלב. ולא זו בלבד, אלא שיש בתוכנו מוחות מעוותים הרואים את הסטייה הפסיכית הזאת בחיוב. רק כך, הם אומרים, ניתן היה לשקם את גאוותו הפצועה של האויב המוכה, על מנת להביאו לשולחן המו"מ כדי לקבל שם את הכל!

כך ארע גם לסיבובי הקרבות ברצועה, שכולם השאירו בפינו טעם של אכזבה. "עופרת יצוקה", למשל. שלא כהפסקת האש האחרונה, שהשאירה רושם שלא היכינו בהם די, הותקפו בפעם ההיא 40 מנהרות, כמה מראשי החמאס חוסלו בסיכולים ממוקדים, בפעולה קרקעית בותרה הרצועה לשלוש ובסך הכל נהרגו לאויב לפי דובר צה"ל 1,166 איש ואשה, רובם מחבלים. נהרסו 4000 בתים ו-21 אלף נפגעו קשה, 100 אלף איש נותרו ללא קורת גג. לנו נהרגו עשרה חיילים ושלושה אזרחים.

עינינו הרואות, שהמהלומות שספג החמאס היו מכאיבות, אולם הכשל היה בסוף, בדרך שבה סיכם החמאס וסיכמה ישראל את ההתמודדות.

ראש הממשלה אולמרט, במסיבת עיתונאים, הודיע על הפסקת אש חד-צדדית וטען – "יעדי המבצע הושגו, חמאס הוכה קשות ונוצרו התנאים לשינוי מהותי במציאות הביטחונית בדרום"...

נכון תאר אולמרט את המציאות כהווייתה – החמאס אכן הוכה קשות, אולם הוא טעה בגדול בכל היתר: לא "נוצרו התנאים לשינוי מהותי", מפני שאפשרנו לדובר החמאס להציג תמונת ניצחון מדומה עם נתונים שקריים של אבדותיהם ואבדות צה"ל, ולאסמעיל הנייה נתנו להכריז על "ניצחון אלוהי" וגם לשגר אחרי הפסקת האש עוד 15 רקטות ופצמר'ים, לפתוח באש על גדר המערכת, להרוג חייל ולפצוע שלושה באמצעות מטען חבלה ולהצטייד תוך חודשיים ב-45 טון חומרי גלם לייצור אמל'ח, ב-22 טון חומר נפץ תקני, בעשרות רקטות, טילי נ"ט ונ"מ ובמאות פצ"מרים.

ונשאלת השאלה, מה בצע במכות הרצח שאולמרט אכן הנחית עליהם, אם לאחר זאת הרשה להם ליצור מראית עין של ניצחון מדומה ואפילו 'לומר את המילה האחרונה' - במלל, ברקטות, בירי ובהכנת הסיבוב הבא?! כאן, כמו במוצאי אותו יום כיפורים, המחדל היה שלנו: בהימנעותנו מלהשיג בסופה של ההתמודדות הצבאית הכנעה גמורה של האויב המוכה, כזו שתיראה לעיני כל, כפי שבנות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה הקפידו שתסתיים ואף תוצג - כ-unconditional surrender , כניעה ללא תנאי. הכשל הפסיכולוגי הזה, טשטוש הניצחון שלנו והתייחסות בסלחנות לבלוף הערבי, הוא הוא שהזמין שוב ושוב את המלחמה הבאה.

כלקח יש לתכנן בקפדנות מראש דווקא את סיומו של כל מהלך הצבאי, כדי שיהיה ברור שהאויב הוכה, הרים ידיים, הניף דגל לבן, קיבל 'נוק אאוט' ונאלץ לבקש הפסקת אש בתנאים שהוכתבו לו על ידינו. כל זה לא בא לספק רגשות נקם או להציג עליונות, כי אם מדאגה שקורבנות המלחמה לא יהיו לשווא. 
מקום מיוחד תופס בסוגיה הזאת הערך "ניצחון".

הפרשן האמריקני הנודע, המנוח צ'רלס קראוטהמר, פיתח רעיון מעניין: להסביר לנאצי, מדוע תורת הגזע כוזבת, אפשר רק ע"י שבירת אמונתו שהעולם שייך לבני הגזע הארי 'הטהור', ה'עליון', וממילא המנצח תמיד. מלים לא יועילו. לגזען חייבים להראות בפועל ממש, איך תורתו אינה מביאה לו ניצחון, כי אם מפלה וחורבן. (ואכן, כך שוכנעו הגרמנים להעדיף את הדמוקרטיה).

כך נראית לפי הפרשן הנ'ל גם האידיאולוגיה הבולשוויקית שביסודה מונחת האמונה בניצחון הפרולטריאט בכל העולם כחוק טבע שאין ממנו מנוס. הם ישוכנעו שהם טועים רק כשינוצחו בפועל והשיטה כולה תנחל מפלה.

ומכאן גזר קראוטהמר גזירה שווה גם לאסלאם, שבו טבועה האמונה בניצחונו הבלתי נמנע ובכיבוש העולם. קראוטהמר מציע גם כאן לשלול מהם כל ניצחון, ואפילו אשליה של ניצחון.

אסיים בנימה אישית: מאמר זה, ראשון לאחר פטירת אשתי צפורה, אהובת נפשי, נכתב בדמע ומוקדש לזכרה. ללא ספק היה זה רצונה, שלמרות הכאב בלבי לא אחדל ממאמצי למען הערכים שהיו יקרים לה.