נס הבית היהודי

הרב יאיר פרנק , א' בטבת תשע"ט

יהדות הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

שנים רבות נבוכתי ותמהתי על מצוות הדלקת נרות חנוכה. בפשטות, עיקר המצווה היא משום 'פרסומי ניסא'. אם כן, ראוי היה שיתקנו חז"ל להדליק את הנרות במקום מרכזי, כמו בבית הכנסת (כפי שאכן התקבל מתקופת הגאונים ואילך כמנהג).

אולם, חז"ל תקנו להדליק את הנרות בבית. מדוע? מה הקשר בין פרסום הנס של מלחמת החשמונאים כנגד היוונים, וכן נס פך השמן, אלא מיקום המצווה בבית דווקא? בגמרא אף מצאנו שיש מקום מאוד מסוים שיש להדליק בו בבית – בטפח הסמוך לפתח, מה הטעם לכך?

יתירה מזאת, הבית אינו רק מקום ההדלקה, אלא הוא אף מקבל משמעות מהותית בגדרה של המצווה עצמה: "מצות חנוכה נר איש וביתו". כידוע, כך מנהג הספרדים למעשה, על פי השו"ע, להדליק חנוכייה אחת לכל המשפחה.

בפשטות, אין הכוונה שאבי המשפחה מקיים את המצווה בשליחות של כל בני המשפחה (שהרי לכתחילה "מצווה בו יותר מבשלוחו") אלא זה עיקר התקנה, נר לכל בית ובית. גם מנהג האשכנזים, שכל אחד מבני הבית מדליק, אינו אלא הידור בלבד, של המהדרין מן המהדרין, ולא עיקר תקנת חז"ל. כידוע, גם לפי מנהג זה, נהגו ברוב המקומות שהגרעין הפנימי של הבית - האיש והאישה, מדליקים חנוכייה אחת, מהטעם של "אשתו כגופו". כאמור, לא ברור מה הקשר בין חנוכה, נס המלחמה וחנוכת המקדש, אל ביתם של כל משפחה ומשפחה?

לשאלות אלו, העולות מתוך לימוד הסוגיא וההלכות (והתקשו בהם גם האחרונים, עיינו בפני יהושע ובשפת אמת על הסוגיא במסכת שבת), אצרף שאלה קיומית נוספת, הקיימת במיוחד בישובים דתיים. בישובים אלו, שהכל מכירים ויודעים היטב את טעמו של החג, מה פשר 'פרסומי ניסא' מהבית לבני רשות הרבים?

כאמור, שאלות אלו קיננו בתוכי כמה שנים, עד שמצאתי את שאהבה נפשי במדרש מעשה חנוכה (מובא באוצר המדרשים, עמ' 185). נדמה שמדרש מיישב את הלב על מהותה של מצוות הדלקה בבית, ועל סודו של חג החנוכה בכלל.

במדרש מתוארות סדרה של גזרות היוונים על עם ישראל, שעיקרם – ניסיונם לפגוע בבית היהודי. "עמדו וגזרו כל בן ישראל שעושה לו בריח או מסגור לפתחו ידקר בחרב, וכל כך למה כדי שלא יהיה לישראל כבוד ולא רשות". היוונים רצו לבטל את רשות היחיד, את הצניעות והפרטיות של כל משפחה ומשפחה, להפוך אתת הבית לחשוף בפני הרבים.

תגובת עם ישראל הייתה: "כיון שראו ישראל כך עמדו ובטלו כל דלתות בתיהם ולא היו יכולין לא לאכול ולא לשתות ולא לשמש מטותיהם, בשביל גנבין ולסטין ופריצי יונים". אין מקום ל-'פרטיות כביכול', אם אין צניעות אמתית, טהורה, יש לבטל כלל את דלתות הפתחים (כבר כעת מהדהדים דברי חז"ל: "אמר רבה: נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח").

השלב הבא היה גזירה כנגד טהרת הבית: "עמדו וגזרו כל מי שאשתו הולכת לטבילה ידקר בחרב וכל הרואה אותה הרי היא לו לאשה ובניה לעבדים". היוונים הבינו שהגרעין הקשה של עם ישראל נמצא בתא המשפחתי, בקשר המיוחד והטהור בין האיש והאישה, ועל כן רצו לפגוע בו. היוונים הבינו שהבית היהודי, צניעותו וקדושתו, הוא הגרעין של כל חיי עם ישראל.

על כן, בכדי להשפיע על העם תרבות זרה - יש קודם כל לטמא את הבית ולפרוץ את גבולותיו. מסירות הנפש של עם ישראל על הטהרה, מתוארת בהמשך מדרש כנס של בניית מקוואות סתר בתוך הבתים (מציאות שאנו מכירים בדורות האחרונים ברוסיה הסובייטית, במסירות הנפש של יהודים רבים על מצוות הטהרה).

השלב האחרון (שיש לו גם מקבילות במקומות אחרים בחז"ל) היה: "עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא". אותו הגמון רשע טימא את ראשית הקשר ובניית הבית של בני הזוג. והנה, במדרש מתואר בשלב זה אירוע, שהוא הוא שגם לפרוץ המרד ומלחמת החשמונאים. לפי המדרש מי שעורר את המרד לא היה מתיתיהו, בהריגת המתיוון במודיעין, אלא דווקא בבתו – חנה. להלן המעשה המופלא במלואו:

"עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי ואלעזר היה שמו, כיון שהגיע יום שמחתה הושיבוה באפריון, וכשהגיע זמן הסעודה נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי שלא היו באותו הדור גדולים מהם, וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה ולפני אביה ואמה וחותנה.

כיון שראו אחיה כך נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להרגה, אמרה להם שמעוני אחיי ודודיי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעולל בי! הלא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה שלא היו אלא שנים וקנאו לאחותם והרגו כרך כשכם ומסרו נפשם על ייחוד של מקום ועזרם ה' ולא הכלימם, ואתם חמשה אחים יהודה יוחנן יונתן שמעון ואלעזר, ופרחי כהונה יותר ממאתים בחור, שימו בטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם שנאמר כי אין מעצור לה' להושיע וגו'.

ופתחה פיה בבכיה ואמרה: רבש"ע אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקום היום נקמתנו. באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו בואו ונטול עצה מה נעשה, נטלו עצה זה מזה ואמרו בואו ונקח אחותינו ונוליכנה אצל המלך הגדול ונאמר לו אחותנו בת כהן גדול ואין בכל ישראל גדול מאבינו, וראינו שלא תלין אחותינו עם ההגמון, אלא עם המלך שהוא גדול כמותינו, ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אח"כ בעבדיו ובשריו, והשם יעזרנו וישגבנו, נטלו עצה וכו' ועשה להם הקב"ה תשועה גדולה, ושמעו בת קול מבית קדש הקדשים: כל ישראל נצחו טליא באנטוכיא, כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה" [עכ"ל].

חנה בת מתיתיהו היא שעוררה את אחיה, ואת כל עם ישראל, שהפגיעה המתמשכת ביסודות הבית היהודי לא יכולה להמשך. פך השמן הטהור, שבכל בית ובית, עלול להיטמא, ונדרשת כעת גבורה ומסירות להלחם ביוונים, להלחם על הבית. זכינו "ועשה להם הקב"ה תשועה גדולה".

כעת אנחנו מבינים היטב מדוע תקנת חז"ל היא שמקום הדלקת נרות החנוכה בבית, ומדוע כל גדרה של המצווה היא: "נר איש וביתו". לאור האמור כל עניינו של חג החנוכה הוא הבית היהודי וטהרתו. הבית היהודי, ביתם של משפחה ומשפחה, הוא גם ששמר על קיומו של עם ישראל לאורך כל שנות הגלות.

בשעה שמבחוץ נשבו רוחות זרות, הבית הוא ששמר והעביר את מסורת ישראל דור אחר דור, מההורים לבנים. מקום ההדלקה הוא דווקא "בטפח הסמוך לפתח", מפני שכפי שראינו זאת הייתה הגזירה הראשונה של היוונים - לבטל את המנעול שבפתח. דווקא שם אנו מדליקים את הנר – בכדי להודיע ולפרסם שהיוונים לא יכלו לנו, והבית היהודי שמר ושומר על צניעותו וטהרתו.

לאור הדברים תתבאר גם הקושיא הקיומית. כל משפחה ומשפחה המדליקה את נרות החנוכה אכן מפרסמת נס. כל משפחה מפרסמת את הנס שהבית שלה הוא בית יהודי, בית ששמר על טהרתו וקדושתו. כל בית הוא נס. אכן, מדובר בנס ופלא, שהצלחנו לשמור על טהרת הבית בכל שנות הגלות החשוכה.

בשנים אלו, האירו הנרות בעיקר – פנימה, אל בני הבית עצמם, ושמרו על אור הקדושה בתוככי הבית. עתה, כאשר זכינו לחזור אל ארץ ישראל, אנו יכולים להוציא את הנרות, ולקיים את עיקר תקנת חז"ל להניחם בפתח הבית, ולפרסם את הנס המופלא הזה החוצה. נס הבית היהודי.