התאבדות זה רצח

אדם שמחליט ליטול חיים, גם אם אלו חייו שלו, בוגד בשליחות. אפשר להבין את כאבו, צריך לנסות לעזור לו, אבל בשום אופן אי אפשר להביע הבנה לדרך שבה בחר.

בנימין שיינברג , ד' בטבת תשע"ט

דעות בנימין שיינברג
בנימין שיינברג
צילום: עצמי

כמו רבים אחרים, גם אני קיבלתי בעצב את הידיעה על מותו של יגאל בשן, האיש שאחראי על לא מעט קלאסיקות בפס הקול של ילדותי. דפדפתי בין האתרים כדי לקרוא עליו ואז נתקלתי במשפט מוזר של אשתו: "אני מאוכזבת שיגאל ויתר על החיים". לא הבנתי למה היא מאשימה אותו בכך שלא הצליח להילחם במחלה. רק למחרת גיליתי שלמעשה בשן התאבד.

מה היחס שלנו כחברה למקרי התאבדויות? אפשר לבחון זאת דרך הכותרות בעיתונים ובאתרים. תארו לעצמכם כותרת כזו: "המנכ"ל לא יכול היה לשאת את המשבר והחליט לרצוח את עצמו". אין סיכוי למצוא כותרת כזו, נכון? הרבה יותר נעים וסימפטי לבחור בניסוח המכובס "שם קץ לחייו".

ניסוחים הם תולדה של תרבות ובמידה רבה הם גם מעצבים אותה. התרבות כיום נוטה ליחס סלחני כלפי מתאבדים, החל מהבעת אמפטיה והבנה ועד להסכמה שבשתיקה. גם "המתות חסד" זוכות ליחס דומה. גם אם נניח שיש בזה חסד, בואו נקרא לילד בשמו - "רציחות חסד". עכשיו נראה אילו רופאים יסכימו לבצע מהלך כזה.
היחס הסלחני הזה בעייתי בכמה מישורים. הוא גם גורם לנזק וגם מבטא כשל ערכי.

הוא גורם נזק, כי כל פרסום אוהד נותן לגיטימציה למתאבד הבא. אם בעבר היו קוברים אנשים כאלה מחוץ לגדר, היום משדרים להם ש"זה בסדר, הרי לא יכולת יותר". אפשר להתווכח האם ראוי בכלל לתת במה תקשורתית למקרים כאלו. יש אומרים שכל פרסום כזה רק "נותן רעיונות" לאנשים שנמצאים על הקצה ולעומתם יש סוברים שיש תועלת בהצפת הבעיה, אבל בכל מקרה הסיקור צריך להיות בתור בעיה ולא בתור פתרון לגיטימי.

מעבר לנזק הישיר, היחס הסלחני להתאבדויות מבטא כשל ערכי כפול. ראשית ביחס לחיים. האם האדם הוא הבעלים על חייו? הוא זה שמחליט האם וכמה לחיות ומתי לסיים את חייו?

חז"ל אומרים "על כרחך אתה נוצר, על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת". לא באנו לכאן כדי להנות; אנחנו כאן כשליחים. יש לנו ייעוד שאותו עלינו להגשים, כמו חיילים בצבא. האם חייל יכול להרים ידיים באמצע השירות, לומר "נשבר לי" וללכת הביתה? הוא לא יזכה ליחס סבלני ומבין, אלא ייחשב כעריק ויישלח לכלא.

אדם שמחליט ליטול חיים, גם אם אלו חייו שלו, בוגד בשליחות. אפשר להבין את כאבו, צריך לנסות לעזור לו, אבל בשום אופן אי אפשר להביע הבנה לדרך שבה בחר.

הכשל הערכי השני נוגע להתמודדות עם קשיים. כאן ההשפעה הציבורית רחבה הרבה יותר. ברוך ה', מעטים האנשים שבאמת מגיעים למקרה-קיצון של מחשבות אובדניות, אבל כולנו נתקלים בקשיים כאלו ואחרים. איך אנו מתמודדים איתם?

לצערי ישנה נטייה כיום לברוח מהתמודדות. הילד רב עם המורה? נעביר אותו בית ספר. נכשלתי בכמה קורסים? אעבור ללמוד תואר אחר. אדם רב פעמיים עם אשתו וכבר רוצה להתגרש.

מה עם האפשרות השנייה - להתמודד? לראות בקושי אתגר, לקבל ממנו מוטיבציה ולצאת לכבוש את ההר. זה קשה, זו עבודה לטווח ארוך, אבל זה בונה אישיות איתנה וחיים יציבים בכל המישורים - האישי, המשפחתי והלאומי.

נכון, זו הכללה. יש ילדים שצריכים לעבור בית ספר, לא על כל דבר צריך להתעקש. אבל כאשר הרמת ידיים וויתור הופכים לתופעה חברתית - זה הזמן לעצור ולשאול האם לא טעינו בכיוון.