מאזלת יד לחוזק יד

אל"מ במיל' טל בראון , י"א בטבת תשע"ט

דעות חנין זועבי
חנין זועבי
ערוץ 7

בעברית בת ימינו נעשה שימוש במילה 'אוזלת יד' לציון חולשה, חוסר אונים וחוסר פעולה של גוף מסוים. המילה "אזל" משמעה "נגמר", בעוד המילה "יד" משמעה "כוח", מכאן שמשמעות צירוף המילים "אזלת יד" הוא "נגמר הכוח".

האם אנו עדים לתקופה של אזלת יד, רפיסות, צדקנות או רחמנות יתר, בה אין למנהיגינו ומוסדותינו הכוח והעוז להתמודד בתקיפות רבה עם דורשי רעתנו?

זו שוב זועבי

ביום שלישי החליטה ועדת האתיקה של הכנסת להטיל עונש של "נזיפה חמורה" על חברת הכנסת חנין זועבי, בגין טענה שהעלתה במהלך דיון בכנסת ישראל, לפיה "תושבי עזה נרצחים על ידי חיילי צה"ל".

הנימוק לעונש מגוחך זה גרס ש"הדיון היה סוער" ועל כן היחס להתבטאות החמורה של חברת הכנסת זועבי ראוי שיזכה לנסיבות מקלות. מעניין- כמה דיונים רגועים באמת יש בכנסת? האם דיון סוער מתיר לנבחרי הציבור להשתלח ללא מעצורים בכל אשר יחפצו ולהוות בכך דוגמא אישית ומופת לסבלנות, לסובלנות ותרבות שיח בקרב ציבור בוחריהם?

כמה התבטאויות חמורות נאמרות על ידי מי ובאיזה דיון בדיוק כלפי חיילי צה"ל המגינים על כולנו ובכלל זאת על חופש הביטוי של אותם חברי כנסת ערבים, שאילו היו מדברים באופן דומה בעזה, סוריה, סעודיה ואפילו טורקיה, כבר מזמן היו נשחטים, מבותרים או לכל הפחות נכלאים? מה משמעות הענישה המגוחכת הזו "נזיפה חמורה" והאם עלתה המחשבה בקרב חברי הוועדה הנכבדה שעונש זה הוא בבחינת פרס תקשורתי ותדמיתי לחברת הכנסת הסוררת, בקרב בוחריה ושלל מעריציה ברחבי המזרח התיכון.

רבות כבר נכתב, נאמר ודובר מעל לכל מדיה אפשרית אודות חברת הכנסת חנין זועבי, אמירותיה, מעשיה ופועלה. על כן אין בכוונתי לסקור שוב את כל אלו, אלא להצביע דווקא על סלחנות היתר שמפגינה ועדת האתיקה בכנסת במקרה זה, הגובלת באזלת יד מחפירה ומגוחכת כלפי מי שמבטאת את דעותיה אלו, בכל הזדמנות וללא בושה או רתיעה כלל, בין אם היה זה בים סוער על סיפון אניית טרור, או דיון סוער על בימת הכנסת... או סתם כי זו באמת דעתה הכנה, גם כשהיא רגועה לחלוטין עם דופק 60 במנוחה, לחץ דם תקין ונשימות מונוטוניות לפני שינה.

הווה ידוע כי חברת הכנסת חנין זועבי וחבריה מנצלים מזה שנים, כפי שאף חבר פרלמנט אחר אינו מעז לעשות בישראל או בעולם, את חוקי היסוד בפרט ויתר חוקי המדינה ככלל. כל זאת בכדי להביע את דעתם באופן כן, גלוי וברור נגד כוחות הביטחון, נגד מנהיגים נבחרים ונגד המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, באופן "הראוי" לציון, הערכה ולמידה במכוני מחקר לדמוקרטיה.

אזלת יד בענישה

יש שיטענו כי חנין זועבי וחבריה חוסים תחת חסינותם הפרלמנטרית כחברי כנסת, או תחת חופש הביטוי הנהוג במדינה, כל עוד משרת הוא בעיקר צד אחד של המפה הפוליטית או מגזרים מסוימים, שיש לגביהם יחס סלחני למרות שאין הם מבקשים או זכאים לו.

אך מה התירוץ לאזלת היד הנמשכת בהרס בתי מחבלים ביהודה ושומרון, האם גם להם עומדת חסינות? האם צריך שיישפך עוד דם יהודי כדי להאיץ את ביצוע הענישה עליה הוחלט? לצערי התשובה היא – כנראה שכן.

גם אז, ההגדרה "הרס בתים" אינה בהכרח מתארת במדויק את שקורה בפועל. אם סבורים אנו שהרס בית משמעו –חורבן בית המחבל מהמסד ועד הטפחות, אזי מסתבר לא אחת שמדובר בהרס התואם יותר את תיאורו של קבלן שיפוצים ההורס קיר בבית לשם הרחבת חדר, פתיחת מרפסת, או הכשרת קומת הקרקע לשם הסדרת חנייה מקורה בקומת הכניסה ומחסן בצידה.

ההשקעה בהרס סלקטיבי שכזה דורשת משאבים גדולים שעלותם מסתכמת לעיתים ביותר מעלות ההרס כביכול. חישוב פשוט יראה כי אטימת חדר דורשת תכנון והקצאת כוחות דומה להקצאת הכוחות הנדרשים להריסה מלאה של הבית, אטימת חדר דורשת מערבלי בטון ומשאבות כמו גם חומרים, אמצעים וציוד שיש להשקיע באטימה, שגם כך מסופקני כמה זמן תחזיק זו מעמד עד שתיפתח או תוכשר מחדש לצרכי המשפחה.

אזלת היד בהשבת גופות חיילינו ואסירינו מעזה, שעה שגופות מחבלים מוחזרות, סחורות נכנסות וכספים מוזרמים במזומן למחבלים, שממשיכים בתמורה להטמין מטענים ולחבל בתשתיות ביטחוניות בגבול הרצועה, לרצוח יהודים ברחבי יהודה ושומרון ללא אבחנה בין חייל לאזרח, בין מבוגר לעובר- האין זו שערורייה?

אלו דוגמאות ברורות וספורות לאזלת יד מתמשכת השוחקת בהדרגה את כושר ההרתעה, אותו נאלץ להחזיר במחיר עימות נרחב ובלתי נמנע.
 

מאזלת יד לעצמת יד

נדרש כעת לפעול ולהוכיח עוצמת יד ולא אזלת יד ביחס המדינה כלפי אויביה מבית ומחוץ.

נדרש שוועדת האתיקה תפגין מנהיגות ואחריות על ידי הסרת חסינותה של חברת הכנסת זועבי לאלתר, על מנת שזו תישפט ואולי תזכה למקום של כבוד בבית האסורים ולא בבית הנבחרים. בדיוק כשם שיושב חברה הטוב, הח"כ לשעבר באסל גטאס, שהבריח במעטה חסינותו, טלפונים ושאר "מיני טובין" למחבלים בכלא. אפשר גם פשוט לאפשר לגברת זועבי "לברוח" לעזה או לחיקו של נסראללה, כפי שעשה חברה הקרוב עזמי בשארה.

בתי מחבלים יש להרוס עד היסוד, תוך שעות מרגע ההחלטה בקול תרועה רמה.

כל בלתי מעורב לכאורה, שהתגורר בבית המיועד להריסה, יהיה מוזמן לתבוע את המחבל ו/או יורשיו ואפוטרופוסיו, את החמא"ס או הרשות הפלסטינית בהתאמה. במידת הצורך ועל פי דרישה, ניתן יהיה לגבות את הפיצוי עבורם, בניכוי הוצאות ההריסה, מ"כספי הרשות" שישראל מעבירה לרצועה או לרשות הפלסטינית ה"צדיקה", שגם כך מורה לבנות ולשפץ את בית המחבל עוד בטרם הושלמה ההריסה והאבק שקע.

את "דמי השתיקה" המועברים לאחרונה במזומן ומידי חודש במזוודות מקטאר לידי החמא"ס ברצועה, אפשר להעביר בשקי מטבעות של סנט במקום בשטרות של מאות דולרים. אפשר גם פשוט לא להעבירם כלל לאותם מחבלים, אלא קודם לפצות את קורבנות הטרור ומשפחותיהם, לחזק יישובים ולרכוש צ'ופרים לחיילים, עד שנקבל אנו את מבוקשנו הצנוע- את גופות חיילינו הגיבורים ואת שבויינו החיים.

יש לשנות גישה ולדרוש ממערכות הממשל, המשפט ופרקליטות המדינה להסביר כיצד יתמכו ולא כיצד יעכבו, יסייעו ולא יכבידו, יאבקו ולא ייכנעו בכל זירה ללא חת או מורא מבית משפט של מדינה זרה, כדי לממש את החלטות הממשלה ולגבות את פעולות הצבא.

באותה גישה יש לפעול בנחישות כנגד הפשיעה החמורה במדינת ישראל, מרצח נשים ועד טרור החיסולים שפוגע לא אחת גם באזרחים ועוברי אורח תמימים. פשיעה בה למגזר מסוים יש נוכחות ובולטות רבה, ללא גינוי ועשייה מהותית מצד נבחריו, שמעיזים להאשים בחוצפתם את חיילי צה"ל כרוצחים, בעוד דווקא אנשי מגזרם אינם רוחצים בניקיון כפיים, אינם פועלים למיגור אלימות ורצח על רקע כבוד המשפחה, אינם פועלים לאיסוף נשק לא חוקי המשמש את החמולות והכנופיות ועוד כהנה וכהנה פעולות, שמוטב שיעסקו בהן עתה במקום במחבלים שמעבר לקווים.

דברים לסיום

מוטב שרשויות המדינה ומנהיגיה יפעלו בהקדם או שמצפים הם, ללא השתדלות כלל, לישועות השם ככתוב בספר דברים פרק לב, פסוק לו: "כִּי-יָדִין יְהוָה עַמּוֹ, וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם: כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד, וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב".

מוטב כי נתעשת כולנו בימים אלו, בהם שירו של חיים נחמן ביאליק "על השחיטה" שנכתב בשנת 1903 מיד לאחר פוגרום קישינב, כתוצאה מתגובתו הנסערת והטראומה שחש עם היוודע לו עליו, מהדהד גם בהקשר יום הקדיש הכללי שחל ביום צום עשרה בטבת ובהקשר המאורעות האחרונים אותם חווה עם ישראל בעת הזו בצער רב:

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –
וַ אֲ נִ י   לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲ נִ י   – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,
וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –
וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.