מתכון לביטחון ישראל: דרום לבנון רבתי בפאתי גוש דן?

ד"ר מרטין שרמן , י"ח בטבת תשע"ט

ד"ר מרטין שרמן
ד"ר מרטין שרמן
צילום: מתוך היוטיוב

לאחר שהמבצע הקודם שלו לקידום ויתורים חד-צדדיים ביהודה-שמרון ספג גינויים הן מימין (כתבוסתני)  והן משמאל (כגזעני), יצא שוב הארגון הקרוי "מפקדים למען בטחון ישראל" להתקפה רחבת-היקף וממומנת היטב (על ידי מי - לא ברור) על דעת הקהל הישראלית.

כאז  גם היום, מטרת הארגון, המתיימר לכלול  מעל מאתיים קצינים בכירים לשעבר בצה"ל ומקביליהם בזרועות הביטחון האחרות , היא לשכנע את הציבור בהכרח בוויתורים בוויתורים חד-צדדיים מצד ישראל ביהודה-שומרון (או לפחות בהכרח בהכרזה על נכונות ישראלית לוויתורים כאלה).

לדעת חברי ארגון ה"מפקדים", מהלכים חד-צדדיים אלו נחוצים כדי לחסום את המגמה (הרת האסון בעיניהם), המובילה לסיפוח שטחים נרחבים של יהודה-שומרון, על תושביהם הערבים, מגמה שלדבריהם צוברת תאוצה תחת הממשלה הנוכחית.

בעניין החד-צדדיות, "המפקדים"   טוענים שהם למדו את הלקח של עזה וההתנתקות ממנה. על כן, המתכון שכעת הם מציעים לציבור הוא שישראל: (א) תכריז שאין לה תביעת ריבונות על שטחי יהודה-שומרון מעבר למכשול ההפרדה; (ב) תקפיא לחלוטין את הבניה  בישובים היהודיים באזורים אלה (כלומר, תנוון ותחנוק אותם);  ו-(ג) תפעל לאיין את האוכלוסייה היהודית באמצעות מנגנון של "פינוי-פיצוי". 

אולם, כדי לא לחזור על המשגה של עזה, צה"ל יישאר פרוס במקום ויהיה אחראי לביטחון  עד להשגת הסדר עם הפלשתינים—כלומר עד להופעתו של שותף פלשתיני , הניחן בגמישות הנדרשת בכדי להיענות לדרישות הביטחון של ישראל מחד גיסא; אך גם בסמכותיות הנדרשת בכדי לשכנע את עמו הספקן והעוין לקבלן, מאידך גיסא.

כמובן, אין צורך בכושר חיזוי מיוחד או יכולת ניתוח יוצא דופן כדי להבין לאן מדיניות כה אווילית תוביל.  אחרי ככלות הכל, ההצעה לקיים נוכחות צבאית ישראלית בשטח שלגביו אין לישראל תביעות כלשהן לריבונות  משכפל למעשה את  אותם תנאים בדיוק ששררו בדרום לבנון עד נסיגת צה"ל החפוזה ב-2000.

ברור לכל בר-דעת שמרשם מעין זה, הכרוך בפריסתו של צה"ל לפרק זמן בלתי מוגבל בטריטוריה עליה אין לישראל תביעות ריבונות—ובמשתמע מכך, מודה שלאחרים זכות ריבונית עליה) מייצר תצורה מדינית בלתי יציבה בעליל.

זהו מרשם שבן רגע יהפוך את מרחבי יהודה-שומרון מ-"שטחים במחלוקת" (disputed territories)   ל-"שטחים כבושים" (occupied territories) ואת צה"ל מ"צבא הגנה"  ל"צבא כיבוש"–וזאת עפ"י הודאה מפורשת של ישראל עצמה! 

במצב כזה, כל מה שעל הפלשתינים לעשות כדי ללכוד את צה"ל ב"כיבוש" חסר-תועלת וחסר כל סיכוי לסיומו הוא... כלום. עליהם רק לחכות לבלתי נמנע—שאותו  לא קשה כלל לחזות.

במקודם או במאוחר, לחצים לפינוי כוחות צה"ל יחלו להיווצר – הן מבית והן מבחוץ –בדיוק כפי שהיה בלבנון. מבית, נפגעים בקרב חיילי צה"ל, הנצבים ב"ארץ זרה" יביאו ללחץ ציבורי גובר "להחזיר את הבנים הביתה"; בעוד שבקרב דעת הקהל הבינלאומי, תפקע הסבלנות עבור "הכיבוש של ארץ נוכרית". בדיוק כמו בדרום לבנון, השילוב של השניים יביא לנטישת השטח והפקרתו לכוחות  עוינים... ללא כל הסכם וללא סידורי ביטחון הולמים.  כך תקום לה, בפאתי גוש דן, דרום לבנון רבתי, שתחשוף את ישראל לאותן סכנות שנוכחות צה"ל הייתה אמורה למנוע.

נראה, על כן, שגם אם "המפקדים", כטענתם, אכן הפנימו את הלקח של עזה, הם העלימו עין בעליל מהלקח של דרום לבנון.