הפריימריז הקרובים - סכנה לח"כים המכהנים

חברי הכנסת המכהנים לא חסינים. מיעוט מתמודדים בפריימריז בבית היהודי יכול לשחק לטובה לשמות מוכרים בציבור הדתי לאומי שיכולים להיכנס לוואקום הקיים

יובל מורגנשטרן , י"ט בטבת תשע"ט

יובל מורגנשטרן
יובל מורגנשטרן
צילום: עצמי

לא פחות מ-42 מתמודדים התחרו על כרטיס הכניסה לכנסת באמצעות מפלגת הבית היהודי בפריימריז שנערכו בינואר 2015. מדובר במספר כפול כמעט ממספר המתמודדים בפריימריז שקדמו להם ב-2012.

הבית היהודי היתה לבית מתפורר ומט ליפול, עד שבאו בנט ושקד, ועם השקעה חכמה וחשיבה מחוץ לקופסה הם הצליחו להפיח רוח חיים במפלגה שלא עברה את אחוז החסימה בסקרים.

והנה אנחנו כאן, למעלה משש שנים לאחר המפץ שנתן זריקת מרץ משמעותית לציבור הדתי לאומי ולמי שהזדהה עם הערכים והרוח החדשה של הבית היהודי מודל 2012. היו חברי מפלגות השבוע שחששו להצהיר על כוונותיהם להתמודד לכנסת הבאה ורצו לראות בעיניים איך הכנסת מתפזרת. עד הרגעים האחרונים היו כאלה שחשבו שאולי נתניהו מכין לנו הפתעה בדמות דחיית הבחירות.

ברור שכמות המתמודדים ב-2015 נבעה מתמונת המנדטים שהשתקפה באותם ימים. מי לא היה רוצה לשבת במפלגה השניה בגודלה, שמקבלת בין 17-18 מנדטים. אף אחד כמובן לא ידע לחזות כיצד זה ייגמר.

מדובר היה בזירת קרב מדממת. כל יום צץ לו מתמודד או מתמודדת חדשה וכל אחד מהם היה בטוח במיליון אחוז שהוא ייכנס, אחרת אין לי איך להסביר את כמויות הכסף שנשפך מהכיסים של כל אחד ואחת מהמתמודדים. לא כולם באים מבתים עשירים, אבל כל אחד מהם באמת רצה לתרום לעם ישראל.

מאז הוכרז מועד הבחירות וגם לאחר פרסום מועד הפריימריז המשוער בבית היהודי אנחנו שומעים בעיקר שקט. לא זרם של מתמודדים, לא הצהרות ואפילו לא התבטאויות של ח"כים מכהנים בקשר לפריימריז. ההתייחסות היחידה שראיתי היתה פרסום על כך שניסן סלומינסקי שוקל שלא להתמודד שוב.

השקט הזה בעיקר מעיד על כך שאנשים למדו על בשרם את כאב הפריימריז ואיך מרגיש הפסד צורם. יום לאחר הבחירות, ישראל קמה לבית יהודי עם שמונה מנדטים. אנשים שלא ראו את משפחתם למשך שבועות ארוכים, שהשקיעו כספים רבים בהתמודדות, לעיתים, אפשר להניח, גם על חשבון הוצאות אחרות ומשפחתיות. מתמודדים שאלפי אנשים הבטיחו כי יתמכו בהם ובסוף גילו את עצמם במיקום לא ריאלי גם לא בתמונת המנדטים החיובית ביותר. אז למה להם להתמודד שוב?

הפריימריז הקודמים הביאו איתם שמות גדולים והבטחות גדולות. ד"ר רונן שובל (גילוי נאות- הייתי חלק מהקמפיין שלו), דני דיין, יגאל דלמוני, שמעון ריקלין, ענת רוט, אנט חסכייה, פרופ' אשר כהן ועוד רבים הם רק חלק ממי שהיו בטוחים שיצליחו להתברג במיקום ריאלי ברשימה לכנסת - והתבדו.

לכאורה תמונת המנדטים הפעם תמנע ממתמודדים להסתכן ולעשות זאת שוב. לבד מארז צדוק שכבר זמן רב מנהל קמפיין בדרך לרשימת הבית היהודי עם דגש בנושאים כלכליים, שלמה בן צבי, שמגיע מעולם העסקים והיה המו"ל של מקור ראשון ומעריב, ומיקי סוויסה, שאיני יודע עליו דבר מלבד העובדה שהוא צלם ומתגורר בפתח תקווה, לא שמענו אף אחד שקופץ על המציאה.

משיחות עם גורמים בתוך הבית היהודי נראה שאנשים לא רוצים לקחת את הסיכון בהתמודדות. לכאורה הדבר משחק לידי חברי הכנסת המכהנים. אבל רק לכאורה.

וזו התיאוריה שאני מציע: מיעוט מתמודדים יכול לשחק לטובה דווקא לשמות מוכרים בציבור הדתי לאומי שיכולים להיכנס לוואקום הקיים בשל העובדה שאף אחד לא רוצה להתמודד כרגע. הרבה אנשים נוטים לחשוב שקשה לנצח חברי כנסת מכהנים, גם כי הם מוכרים וגם כי יש להם אחיזה בשטח.

אז שימו לב לזה- מי שנמצא בסכנה הגדולה ביותר הם דווקא חלק מחברי הכנסת המכהנים שהקדנציה הקרובה תהיה השלישית שלהם. יש אפשרות סבירה מאד שהציבור לא היה רוצה לראות את אותה הנבחרת מתמודדת שוב לכנסת. לא כי לא מדובר באנשים טובים אלא בעיקר כי המיתוג של הבית היהודי ב-2012 היה רעננות, התחדשות, שינוי. איפה זה קיים עכשיו?

מספיק שיגיע מועמד או שניים מספיק אטרקטיביים והם יוכלו להיות איום משמעותי על חלק מחברי הכנסת המכהנים. סדר היום המפלגתי בבחירות הקרובות יהיה המיצוב מימין לליכוד. אבל האם נראה את המתמודדים כמקשה אחת? האם כולם יעסקו רק בנושאים ביטחוניים ומדיניים או שנזכה לראות גם נושאים חברתיים, כלכליים, משפטיים ותרבותיים?

כן, אפשר לנצח בפריימריז האלה, במיוחד אם האסטרטגיה בקמפיין תהיה "תודה על מה שנתתם, עכשיו תנו גם לאחרים לייצג את הציבור".