בנט שקד והציונות הדתית

בנט ושקד הובילו את הציונות הדתית להישגים חסרי תקדים שגולת הכותרת שלהם הייתה המהפכה המשפטית של השרה שקד

יעקב דוד פישר , כ"ג בטבת תשע"ט

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

פרישתם של בנט ושקד מהבית היהודי עוררה תגובות נסערות. אביעד גדות הכריז נחרצות כי הם עשו על הציונות הדתית סיבוב. הוא לא עצר לחשוב שבאותה מידה אפשר לומר הציונות הדתית ובמיוחד "האיחוד הלאומי" עשו עליהם סיבוב.

לפני הופעתם, הציונות הדתית הייתה שולית לחלוטין במערכת הפוליטית ועסוקה במאבקים פנימיים חסרי משמעות (עדין זכורה הכותרת של ביטאון הימין הקיצוני "ארץ ישראל שלנו" אחרי קבלת ארבעה מנדטים לאיחוד הלאומי לעומת 3 למפד"ל ב-2009: 'ניצחנו'; על זה נאמר - 'דרבי תחתית').

בנט ושקד הובילו את הציונות הדתית להישגים חסרי תקדים שגולת הכותרת שלהם הייתה המהפכה המשפטית של השרה שקד בקדנציה הנוכחית. המפקד שלי מנצח יהודה יונתן ברנסקי הודיע כי הציונות הדתית לא מעניינת את בנט. הוא צודק. את בנט מעניין עם ישראל. עם כל הכבוד לציונות הדתית דומני שעם ישראל חשוב יותר.

כשאני חושב על בנט אני נזכר ברמב"ם במורה נבוכים הקובע שהמדרגה הראשונה של נבואה מתוך עשר מדרגות של נבואה היא התעוררות להגן על עם ישראל כדוגמת רוח השם שנחה על גדעון ויפתח. כשאני חושב על שאר המתחרים בבנט כולל המפקד שלי ברנסקי קשה לי להרגיש את הרוח הזו. בבחירות לראשות המפלגה הצבעתי לברנסקי מתוך נאמנות למפקד בקרב אבל קוויתי שבנט יבחר.

הגמרא אומרת על יפתח שהיה מקלי עולם אולם הגמרא גם אומרת שיפתח בדורו כשמואל בדורו. זה לא אומר שבנט חף מטעויות. הטעות החמורה שלו היתה כשהוא נכנע ללחץ של הרב אלי סדן עם אלי אוחנה. אולי מלכתחילה הוא לא היה צריך לעשות זאת (ובהקשר זה חבל על דאבדין ולא משתכחין אורי אורבך המנוח שהיה על ערש דווי ואולי היה מונע את ההסתבכות הזו אם היה במיטבו ) אולם מרגע שבנט הלך על המהלך הזה אסור היה לו לסגת. הכניעה שלו הפכה את שיח האחים לכוזב ומזויף ואת ההשפעה במנדטים ראו מיד.

בעצמי ראיתי כיצד אחרי אוחנה חבר מסורתי שחשב להצביע לבית היהודי החליט להצביע כחלון. אוחנה לא היה גרוע יותר מחילוניים אחרים ורק הסנוביזם של חלק גדול מהאנשים במפלגה דחה אותו (אצל הרב אלי סדן זה יותר מורכב כפי שאפשר לראות בחוברת שלו על התרבות הישראלית ועדין ניתן להתווכח).

לטעמי, כמו עוד הרבה אנשים מהציונות הדתית הציונות הדתית איננה מטרה. יש מקום לזרם חינוכי לאותם הורים לתלמידים הדבקים בתורה אך הרוצים גם לשלב חינוך כללי ומדעי או תורה וצבא יחד אך זה מצד האמת שבדבר. באותה מידה יש מקום לזרם חינוכי של לימודי קודש בלבד כמו בציבור החרדי או לימודי חול בלבד כמו בציבור החילוני.

מבחינת התוצאות ההישגים של השכלה כללית גבוהים יותר בחינוך החילוני והבוגרים של החינוך החרדי למדנים יותר ודתיים יותר. זה לא שולל את הצורך בחינוך דתי לאומי גם כלפי אלו שבאים מבית חרדי במקור או חילוני במקור ורוצים חינוך שמשלב בין התחומים (ויש הרבה כאלו ),  אבל זה מעמיד את הדברים בפרופורציות. החינוך הדתי לאומי חשוב כשלעצמו אבל הוא איננו יכול להיות המטרה היחידה.

ישנן מטרות חשובות אחרות שצריך להילחם עליהם. פתיחת המרכולים בשבת והמציאות בה 20% מהציבור היהודי בישראל עובדים בשבת זועקת לפתרון. גם שמירה על לומדי  התורה וישוב ארץ ישראל, או האמונה בחשיבות הרבנות הראשית למרות השחיתות והנפוטיזם האופף אותה. כל אלו הם מטרות ראויות אבל מטרות אלו אינן נחלתה הבלעדית של "הציונות הדתית".

למטרות אלו שותפים גורמים נוספים כגון אלי ישי והרב מזוז ממפלגת יחד, הפלג של שומרי אמונים באגודת ישראל בהנהגתו של מאיר פרוש, חלקים מהפלג הירושלמי ועוד. בשביל מטרות אלו בהחלט כדאי להקים מפלגה אולם מפלגה כזו אינה צריכה להיות דווקא "ציונית דתית". היא יכולה לאגד קבוצות נוספות וכדאי שתאגד קבוצות נוספות.

לצערנו בנט ושקד הולכים לדרכם. ימים יגידו אם ההימור שלהם מוצדק. בינתיים נראה שלא מעט ציונים דתיים ילכו איתם מתוך מחשבה שזה הדבר הנכון לעשות. לאלו שנשארים בבית היהודי כדאי שיחשבו היטב מה המטרות שלהם כיון שהמטרות העכשוויות הם אלו שהובילו את "הציונות הדתית" למבוי הסתום שבו היא הייתה לפני הופעתם של בנט ושקד.