הדרך ארוכה

מדוע המודל שצלח בתנועת העבודה ובליכוד לא צלח הפעם? יתכן והדבר טמון בגורמים נוספים כמו אישיות המועמדים ותנאי הסביבה הפוליטי

ד"ר יוסי לונדין , כ"ג בטבת תשע"ט

דעות ד"ר יוסי לונדין
ד"ר יוסי לונדין
צילום עצמי

בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת, עמדה תנועת העבודה הציונית בפני דילמה לא פשוטה. מחד, אנשיה עמדו בחזית העשייה הציונית, הקימו מנגנונים פוליטיים והיו בעלי משנה אידיאולוגית צרופה ושיטתית.

מאידך, למרות האהדה הרבה אליה הם זכו בציבור הרחב, נראה היה שהמרחק בינם לבין עמדות ההנהגה בתנועה הציונית ובישוב היהודי בארץ ישראל, לא ניתן לגישור. המפנה האסטרטגי בוצע בידי דוד בן גוריון, שהחליט להגיע לעמדת ההנהגה הלאומית ולבצע את השינויים הדרושים. בשנת 1933 הכריז בן גוריון על המעבר "ממעמד לעם".

הוא עמעם את המסרים הסוציאליסטים הקיצוניים ופתח את המפלגה גם לחסידי היוזמה החופשית. נאמני הסוציאליזם האדוקים זעמו והקימו מפלגות שמאל שהפכו יותר ויותר שוליות. בן גוריון בראשות מפא"י, צעד לעומתם בבטחה, לעבר שלטון בן ארבעה  עשורים בראשות התנועה הציונית ומדינת ישראל.

באמצע שנות השישים של המאה הקודמת עמדה תנועת החרות בפני דילמה דומה. מנהיגותו של בגין, המורשת המפוארת של לוחמי האצ"ל, והאידיאולוגיה  של ארץ ישראל השלמה, הצליחו להציב את חרות כמפלגת אופוזיציה ראשית, אך לא סדקו את שליטתה של תנועת העבודה בחברה הישראלית. ההחלטות שקיבל בגין באמצע שנות השישים היו ראשית הדרך למהפך של שנת 1977.

הוא צמצם  במעט את המסרים הלאומיים של תנועת החרות ופתח את הדלת לחברי המפלגה הליברלית מזה, ולעולים מארצות המזרח מזה. החיבור בין כל הגורמים, שהביא להקמת ה"ליכוד", דילל במידה מסוימת את המורשת המקורית של תנועת החירות, אך סייע לה להגיע להנהגת המדינה ולהשפעה על אופייה במשך  שנים רבות, ובמידה רבה עד היום.

לפני כשש שנים דומה היה כי הציונות הדתית  צועדת בדרכם של תנועת העבודה ותנועת החרות. תנועה אידיאולוגית בת למעלה ממאה, עם תפיסה אידיאולוגית מוצקה ואליטה משרתת הולכת ומתעצמת במוקדי הכח השונים, חיפשה את הדרך להגיע להנהגה. במקרה של הציונות הדתית השינוי היה נראה כנדרש אף יותר, מהתקדימים של תנועת העבודה והליכוד.

התסכול של רבים מבני המחנה הציוני הדתי מהפער שבין תפיסתם העצמית כחלוץ לפני המחנה, לבין השפעתם הפוליטית שהתקרבה בראשית העשור הנוכחי לאפס, העביר יותר ויותר קולות דתיים לאומיים למפלגות המתמודדות על ההנהגה ובראשם הליכוד. בנט ושקד הגיעו לציונות הדתית בדיוק בזמן. הכריזמה, המיומנות הפוליטית והתקשורתית שעלו עשרות מונים על הפוליטיקאים של המפד"ל הישנה, ובעיקר עסקת החבילה של עמעום המסר הדתי, בתמורה להעצמת המסר הלאומי והרחבה מסיבית של מעגל המצביעים, נראו כמבטיחים.

במוצאי  שבת האחרון נראה כי לפחות בשלב זה תם הניסוי. חלקים גדולים ומשפיעים בציונות הדתית בצדק או שלא בצדק, לא היו מוכנים להמשך העמעום של המסר הדתי, ובנט ושקד לא היו מוכנים יותר להמתין עד להבשלת התנאים שיביאו לפריצה להנהגה הלאומית.  תוצאות הבחירות יוכיחו האם היה מדובר בהימור מחושב שכל הנוגעים בדבר ירוויחו ממנו, או בטרגדיה פוליטית שתחזיר את הציונות הדתית שנים אחורה.

מדוע המודל שצלח בתנועת העבודה ובליכוד לא צלח הפעם? יתכן והדבר טמון בגורמים נוספים כמו אישיות המועמדים ותנאי הסביבה הפוליטית.  סביר יותר שהשינוי הנדרש מהחברה הישראלית מזה, והציונות הדתית מזה, כדי לאפשר לציונות הדתית להגיע לעמדות ההנהגה. הציונות הדתית צריכה  ככל הנראה להמתין עוד דור או שניים, עד שהחברה הישראלית תהיה מוכנה לתת לכדי לקבל את המסר הדתי לאומי כרעיון מוביל ברמה הלאומית. ועד אז? כנראה שבמוסדות הציונות הדתית ישירו עוד שנים רבות את הפזמון: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".