ימין חדש? צעד גדול אחורה

בנימין שיינברג , כ"ג בטבת תשע"ט

דעות בנימין שיינברג
בנימין שיינברג
צילום: עצמי

לפני שש שנים הגיע נפתלי בנט וכבש בסערה את מפלגת הבית היהודי, ואיתה את הציונות הדתית כולה. משפט הקסם שלו היה 'משהו חדש מתחיל', וההבטחה הייתה 'לשים את היד שלנו על ההגה'. לא לחינם הרעיונות הללו תפסו כל כך חזק בציבור; הם נפלו על אזניים קשובות. למעשה, בנט הגיע בזמן הנכון, לאחר תהליך של עשרים שנה שעבר על הציבור הדתי.

תחילתו של התהליך בסוף שנות התשעים בימי פוסט-אוסלו. הציבור הדתי, מוכה וחבול, ניסה לקום על רגליו וכבר אז החל בדיבורים על הצורך לתפוס את ההנהגה. משה פייגלין (אז כאידיאולוג) ניסח זאת בדרכו עם דיבורים על מנהיגות יהודית. אדיר זיק ז"ל דיבר על הצורך לזקוף קומה ולא לחשוב כל הזמן כמו סוג ב'. הייתי אז נער צעיר, ואני זוכר איך הדיבורים הללו היו חידוש מרענן, כמו מים קרים על נפש עייפה.

השלב הבא הגיע בעשור הקודם, בעקבות ההתנתקות. אל הטראומה העצומה שבעצם הגירוש נוסף גם עלבון ממי שביצע אותו. אריק שרון? שרון שלנו? זה שהקים במו ידיו את מפעל ההתנחלויות? באותם ימים הלך והתברר שאין עוד אפשרות לסמוך על הימין החילוני. אם אפילו שרון יכול להתהפך עלינו, כנראה שטיעוני בטחון ולאומיות אינם יכולים להחזיק לאורך זמן.

הם תמיד יהיו יחסיים ונתונים לשינוי, 'מה שרואים מכאן לא רואים משם'. התגבשה בנו ההבנה שחייבים לבוא עם בסיס אידיאולוגי מוצק יותר, כזה שמבוסס על ערכי הנצח של התורה. הרצון 'לשים יד על ההגה' לא הגיע רק ממקום אופורטוניסטי, כביכול לדאוג לחבר'ה שלנו לעמדות השפעה וכוח. המחשבה הייתה שאם אדם מהציונות הדתית יגיע להנהגה הוא לא ישנה את עמדותיו, כי העמדות הללו אינן רק אידיאולגיה אישית אלא מבוססות על צו אלוקי.

במשך שש שנים קיווינו שבנט ושקד יביאו אותנו אל המקום הזה. כעת מתברר שזה בכלל אינו הכיוון. הם אמנם מדברים על שותפות של דתיים וחילוניים, אבל בסופו של דבר הימניות שלהם מבוססת על לאומיות ובטחון ולא על תורה ומצוות. אם כך, מה הבשורה הגדולה שהם מציעים לנו עכשיו, ימין חילוני-לאומי? צר לנו, בסרט הזה כבר היינו. האם אתם יותר לאומיים מבגין? יותר ביטחוניסטים משרון? יותר מחוברים להיסטוריה מנתניהו? הניסיון מלמד שהערכים הללו אינם מספיקים. היינו שם כבר בשנות התשעים ומאז התקדמנו, האם אתם רוצים להחזיר אותנו עשרים שנה לאחור?

הציונות הדתית בשלה למשהו אחר, למנהיגות שתתן קומה אמונית למדינה, ציונות שאינה מתבססת רק על רגשות לאומיים אלא על הצו האלוקי, כזו שאינה מדברת רק על 'זכותנו על הארץ' אלא גם על חובתנו כלפיה.

בזמן שהמהלך של שיבת ציון מבקש לעלות קומה, בנט ושקד מנסים לחזור אחורה, אל מדרגה שהייתה טובה לשעתה אבל עכשיו כבר איננה. בכך הם פוגעים בעיקר בעצמם; גאולת ישראל תמשיך להתקדם, אם לא דרכם אז דרך שליחים אחרים.