פוליאמוריה גם בשדה הפוליטי?

ד"ר חנה קטן , כ"ג בטבת תשע"ט

ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן
צילום: עצמי

מזה כשבוע אני מחניקה קול שמבקש לבקוע מתוכי, וביום שישי קיבלתי כוחות לנוע קדימה.

הייתי בכנס רופאות של איגוד הרופאות בישראל, שאוסף מתחת למטרייתו ההולכת ומתרחבת, את כלל הנשים שהחליטו 'להתאבד' על המקצוע התובעני והמאתגר הזה. אלה שחקניות נשמה שהולכות עד הסוף גם אם המסלול מטריף את הדעת.

אולי זה הסם הממכר של העזרה לזולת ותחושת הפוטנטיות המדומה, אולי זו אהבת האדם, ואולי זה סוג של שגעון לא מוסבר... מה שחשוב היא תחושת האחדות - הסולידריות. ההזדהות. לא הזהות. ובו ביום בקשתי להפוך למנטורית של רופאה צעירה בתחילת דרכה, לנסות להקל עליה לפלס את דרכה הייחודית במסלול הג'גלינג בין האימהות והזוגיות המתגמלים כל כך - לבין מקצוע שבולע אל מלתעותיו את כל תשומת ליבה, תובע את כל כולה ללא רחם.

בכל מקרה, תחושת ההזדהות הדהדה בחדר. נרמז שוב ושוב שהכוח המניע לכל העשייה שלנו כנשים מתחיל בזוגיות ובית. וזה ברור. כי משפחה היא הכול. יסודותיה יצוקים מכבוד ומאחריות ומשיתוף וממחויבות ומהזדהות עמוקה. ומעוד המון מתנות טובות.

אבל מה שיודעות הרופאות, השכילה לשכוח האוניברסיטה הדתית היחידה בארץ, הקוראת להשתתף בכנס בנושא פוליאמוריה – משפחיות 'פתוחה' לכל הרוחות, הצגת אידיאליזציה של הדלת המסתובבת, פתיחת דלתות לכניסה של רוחות רעות, קריאת 'מה יפית' אל מול זליגות מסוכנות.

אך לא כך נוהגים כשאוהבים. חשוב להתחדש, להתרענן, להכניס טיבול לכל רגע ורגע ולאורך ימים ושנים. וזה אך טבעי. כשאוהבים באמת, לא שוברים את הכלים, לא פורצים את מנעולי הלב, האימון והאמונה.

אנחנו לא זהים. אנחנו מזדהים זה עם זה. מהדהדים את רגשותינו איש של רעותו ואשה אל בחיר ליבה. כשאוהבים לא זונחים. לא רועים בשדות זרים ומצהירים 'תיכף אשוב'. וכך גם בפוליטיקה...

כמה חמים בתוך הבית. לטרוק דלתות ולפזול החוצה - זה קצת כמו פוליאמוריה. לא כן? ואולי לא. כי יתכן וכעת נוכל, באי הבית הנאמנים והיציבים, לפרוס את כל הנוצות שלנו בכל צבעיהם - ובמיוחד את נוצות התורה, שהן היפות והן התשתית לכל האהבות האחרות שלנו - לארץ חמדתנו ולעם המדהים שלנו על כל גווניו.

כעת נמעט להתבלבל, ונוכל לצבוע בצבעים מדויקים את קירות הבית שמדברים תורה, ונראה איזו אחדות מתרקמת פה. מרחוק ומקרוב באו רבנים שהדירו רגליהם מבית בו קול התורה נאלם, ונגיש לשולחן דגלים מגזריים מבלי להתבייש - כי חובתו של הבית הוא קודם כל לכנס את אוהביו ולדאוג לענייו, שהם הקודמים.

במקום בו לא רק שאין זהות אלא שאין הזדהות - מוטב להיפרד.