"הלייט החדש"

הפילוג בציונות-הדתית מנקודת מבטו של שלמה קוק, העורך הראשי של העיתון החרדי 'בקהילה'

שלמה קוק , כ"ז בטבת תשע"ט

שלומי קוק
שלומי קוק
צילום: ללא קרדיט

1.

במוצאי השבת האחרונה, נפל דבר. העיתונאים בישראל דיברו על 'מפלגה חדשה' שהביאו לעולם הצמד בנט את שקד, אבל כשמעמיקים בסוגיה מבינים שבעצם נולד מגזר חדש, עדיין לא ברור למי הוא יותר דומה – לאבא או לאמא.

כי בסופו של דבר, הפתק בקלפי מהווה סוג של מגדיר זהות, רגע שבו הפוליטיקאים והמצביעים בוחרים את החברים שלהם. לובשי החולצות הכחולות מתאגדים עם האברכים, לומדי חסידות מתאחדים עם שוחרי תורת המוסר ואפילו בנימין נתניהו מופיע ברשימה אחת עם יריבו המר גדעון סער. כי בסוף-בסוף, רב המאחד על המפלג. האידיאולוגיה העליונה, המשותפת, מנצחת את חילוקי הדעות.

התמימות היפה הזו היתה גם נחלתם של אחינו מהציונות-הדתית: נועלי סנדלים המזוהים עם 'הר המור' פסעו לצד גברים עונדי טבעת בדרך ל'קלפי' בגבעת שמואל, שם הם שלשלו פתק זהה. כי גם אם יש שוליים – ויש שוליים – הרעיון המשותף הצליח לאחד את אלו וגם את אלו תחת מטרייה אחת ושמה הציונות-הדתית.

עד שהגיעו בנט ושקד.

לראשונה עומד גורם רשמי – ולא סתם גורם אל מנהיג המפלגה הציונית-דתית – ומודיע קבל עם ועדה: אנחנו 'דתיים לייט'. אורתודוקסים, אבל לא מחויבים לתרי"ג מצוות. בשיחות התדרוך הוא גם מודה: לא יכולנו מול ה'לחצים' שהפעילו עלינו הרבנים הציוניים.

זהו רגע של משבר דרמטי. חולשת הדתיים-לייט הופכת לאידיאולוגיה רשמית.

נחמא פורתא ניתן למצוא בכך שהציבור מבין עניין: אף אחד לא קונה את הסיפורים על מפלגה דתית-חילונית. אין חיה כזו. ברור לכל בר דעת כי ברגע האמת, כשעל הפרק תעמוד שאלה ערכית-הלכתית, ההשקפה של המפלגה החדשה תהיה חילונית.

איך אני יודע? פשוט מאוד. גם כשהמפלגה היתה דתית בהגדרה, בנט ושקד גמגמו. דוגמאות? לא חסר.  גיוס בחורי ישיבות, שמירת שבת בפרהסיה הציבורית, קדושת הכותל, ובכלל – ההכרה התמוהה ברפורמים. כשהפלטפורמה 'דתילונית' רשמית, על אחת כמה וכמה. כדאי לקרוא לילד בשמו: הימין החילוני החדש.

2.

בשעה שצפיתי בקטע מתוך מסיבת העיתונאים בה קשקשו בנט ושקד דיבורים מוזרים בסגנון - 'סבא שלי היה רב', 'בעלי טייס' ו'אשתי חילונית', בני בן התשע נכנס לחדר-העבודה שלי. הספיקו לו כמה רגעים, כדי להבין הכל. "אנחנו מציעים שותפות אמת בין דתיים לחילונים", אמר בנט.

הילד התגלגל מצחוק. שמחתי שהילד לא מבין פוליטיקה, אבל ניסיתי להבין מה בעצם כל-כך מצחיק. התשובה הייתה קצרה וקולעת: "הוא רוצה, האיש הזה, להיות חילוני? נו, שיהיה חילוני!"

אותי זה לא ממש הצחיק. זה בעיקר הכעיס.

לאן נעלמו כל אותם מתייפייפים המזדעקים אחרי כל מקרה בשולי החברה הדתית, על ש"הפכתם את התורה קרדום לחפור בה"? שר החינוך ושר המשפטים ה'ממלכתיים' עשו את זה במשך למעלה מעשור; השתמשו במאות אלפי קולות דתיים כניצבים בתוכנית הפרטית שלהם לקידום ה'אני' החילוני שלהם בדרך לכס ראש הממשלה.

והנה עכשיו, בבת אחת, בום. נוטשים את הספינה ברגע הקריטי ביותר, מנפצים לרסיסים את כל הערכים.

ובכל זאת, למרות כל החמיצות, אי אפשר בלי מילה טובה על האומץ, על הכנות. אולי יש כאן בחינת 'מודה ועוזב – ירוחם'.

בפוליטיקה – ואפילו בפוליטיקה החרדית – אנחנו נתקלים יותר מדי בניסיונות של פוליטיקאים להיאחז בקרנות המזבח, לשבת בכל מחיר על הכסא בלשכה, גם מול הסכמי רוטציה החתומים שחור על גבי לבן בכתב ידם.

קשה לעזוב את מנעמי השלטון. קל יותר להשתלט מבפנים. שקד ובנט החליטו ללכת בדרך הקשה, לעזוב את המפלגה הישנה ולצאת לדרך חדשה.

בהצלחה לימין החילוני החדש.

מאמרו של שלמה קוק פורסם בעיתון 'בקהילה'