להמשיך ב"שמות" – ילדים ככלי מלחמה

מאיר גרוס , כ"ט בטבת תשע"ט

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

בתחילת ספר שמות, עם ישראל נתקל בבעיה  קיומית, בפן המעשי של מצוות פרו ורבו. זו המצווה שנצטווה בתחילת ספר בראשית, וכבר אז נתקלנו במציאות החיים בה אח הורג את אחיו.  

והנה, עתה, הוא ניצב מול מציאות וניסיון קשים מנשוא. של "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו". לאורך ספר בראשית המציאות של חוסר ילדים הייתה עניין שבין אדם למקום. אם זו שרה אמנו, הצוחקת: "אחרי בלותי הייתה לי עדנה". או רחל, הפונה לבעלה בדרישה לילד ונענית : "התחת אלוקים אני". ואפילו יהודה שבניו מתים.

(קין, נתפס בשיח של הקב"ה עמו "קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה" כצד בשיח מול הצו האלוקי, ואין בתורה עימות של קין עם אביו ואמו) . הרי עתה, לאחר המשפחה הגדולה שהקים יעקב, הופך החשש של "ונוסף גם הוא על שונאינו", להנחיה נוראה של מלך מצרים, לרצוח את הבנים היכולים להוות איום, בתפיסה שלו. .

וכך, מצוות פרו ורבו, האנושית והטבעית, והיפה כל כך, עוברת לממד פוליטי, לכלי מאיים על ממלכת מצרים. להבנתם שלהם, כמובן.  

אבל, ילדים אינם כלי מלחמה.

לפני זמן רב הגיעו עיתונאים זרים לבית אל, ביום חגיגת הנחת אבן פינה לבית הכנסת המרכזי, בנוכחות ראש הממשלה שמיר. אחד מהם ביקש לדעת למה יש לנו הרבה ילדים. האם, שאל, זה כדי לנצח את הערבים באמצעות האוכלוסייה הגדלה?  אמרתי לו, מה פתאום. יש לנו הרבה ילדים כי אנו אוהבים אותם. הוא, אנגלי היה כמדומני, הביט בי בתדהמה, וביקש שאחזור על מה שאמרתי בפני המצלמה. גם הוא, כנראה, תופס את הילדים כאמצעי לשימושם של ההורים. או שטמטמו את מוחו במזרח התיכון הפרוע.

במציאות הסובבת אותנו אנו מתקשים להבין את היחס לילדים אצל אויבינו. הם נשלחים לפני המחנה להפגנות. הם אלו המקבלים צמיגים דולקים כדי לגלגלם אל גדר ההפרדה. אכן, יש פה ביטוי לאמון שלהם בלב הרחום של חיילי צה"ל, אך לעיתים קרובות זה מתגלגל לסכנת חיים. ואיך זה שאימהות מחלקות סוכריות של שמחה, על הבן שנהרג בהפגנה אלימה. זה נורמלי? זה אנושי בכלל?

ספר שמות פותח במניין בני ישראל היורדים מצרימה. והם נמנים איש איש, שוב. ללמדנו על חיבת ה' אליהם. ואולי יש פה גם הנחייה על היחס הנכון לבני אדם. כל אדם הוא עולם בפני עצמו. כל אובדן חיים, ובוודאי של דור ההמשך, של בוני העתיד, הוא פגיעה באנושות ובעולם כולו. הוא לא רק מעצור בהתקדמות אלא אובדן של ממש.

והמדהים הוא שעולם קדמון, פרימיטיבי בפראותו, מקבל בשורה של התבוננות אחרת במשקפי התורה. באנושיות הנהירה כל כך של העולם היהודי. וזאת אז- כמו עתה.

המאבק לחיים של כל יצור אנושי. מאבק ששותפים רבים לו ליד ריבונו של עולם. ועם ישראל בזהירותו הרבה, בהקפדתו שלא לקפח חיים- כפי שזה מתבטא בנוהל הבלתי מובן מאליו של "הקש בגג" בהפצצות הכרחיות, או בפגיעות בפינצטה  בררנית היטב- מלמד גם פה את העולם כולו איך צריך לנהוג ולפעול.