התורכים באים, לסוריה

אסור לזלזל בכוונות של ארדוע'אן, שכן בוערת בו שנאה עזה לכורדים, הן אלו הגרים בתורכיה והן אלו החיים במדינות השכנות

ד"ר מרדכי קידר , א' בשבט תשע"ט

ד"ר מרדכי קידר
ד"ר מרדכי קידר
(צילום: דניאל רצבי)

מי שעוקב אחרי התקשורת התורכית רואה את טורי כלי הרכב הקרביים – טנקים, תותחים, נגמ"שים ורכבי סיוע – העושים את דרכם דרומה, אל הגבול התורכי-סורי, לא כדי לתקוף את סוריה אלא כדי לחסל את שאיפות הכורדים הסורים להקים ישות כורדית אוטונומית מדרום לגבול, באזורי מגוריהם.

העניין איננו חדש, שכן תורכיה פלשה כבר לפני כשנתיים לסוריה, לאזור שבצפון מזרח העיר חלב, וכבשה את עיר הגבול ג'ראבלוס כדי לקטוע את הרצף הטריטוריאלי מערבה שהכורדים ניסו ליצור כדי שיהיה להם מוצא לים התיכון.

עתה מאיימת תורכיה לכבוש את העיר מנביג' הנמצאת מדרום לג'ראבלוס, מצפון מזרח לחלב, כדי להעמיק את אחיזתה באזור הכורדי ולחסל את הישות הכורדית האוטונומית שנולדה בצל מלחמת הכול בכול ששטפה את סוריה החל ממרץ 2011. הכוונה התורכית לפלוש לסוריה קיבלה עידוד לפני שבועיים דווקא מנשיא ארה"ב, טראמפ, שהעניק לארדוע'אן שיק פתוח לעשות בסוריה ככל העולה על רוחו.

אסור לזלזל בכוונות של ארדוע'אן, שכן בוערת בו שנאה עזה לכורדים, הן אלו הגרים בתורכיה והן אלו החיים במדינות השכנות. שיעור הכורדים באוכלוסיית תורכיה הוא בין חמישית ורבע, אבל שיעור זה עולה בהדרגה, בשל ילודה גבוהה יותר בקרב הכורדים מאשר בקרב התורכים ובשל הנטייה הגדולה יותר אצל התורכים להגר למדינות זרות.

כמעט בכל עיר בתורכיה יש שכונה – אחת או יותר – של כורדים, ולמרות המחלוקות הפנימיות בקרבם הם מהווים איום דמוגרפי ובטחוני על תורכיה, המגדירה את "מפלגת הפועלים הכורדית" כארגון טרור לכל דבר ונלחמת בו מלחמת חורמה. עד היום נפלו במאבק בין הממשלה והכורדים אזרחי תורכיה כארבעים אלף אזרחים, תורכים וכורדים, ואף אחד איננו רואה את קץ המאבק באופק.

רוב הכורדים חיים באזור אחד, כורדיסטן, שחולק אחרי מלחמת העולם הראשונה בין ארבע מדינות: תורכיה, סוריה, עיראק ואיראן. לכורדים בתורכיה, כמו גם לאחיהם בסוריה, בעיראק ובאיראן יש שתי בעיות יסוד העומדות להם לרועץ בדרכם לשחרור מהמדינות הללו. האחת היא שהם חיים במובלעת יבשתית בלי מוצא לים, דבר המאפשר למדינות סביבם להטיל עליהם מצור ולחנוק אותם מדינית וכלכלית, והשנייה היא המחלוקות הפנימיות בקרבם וחוסר יכולתם להגיע להחלטה שתזכה בהסכמה רחבה.

את המחלוקת הפנימית ראינו בספטמבר 2017, כאשר מסעוד ברזאני, מנהיג כורדי בעיראק, ערך משאל עם בקרב הכורדים בשאלה האם להיפרד מעיראק או לא. רוב המשתתפים במשאל הצביעו בעד היפרדות, אבל חלק אחר של העם הכורדי, זה שמנהיגו הוא ג'לאל טאלבאני, לא השתתף במשאל כי התנגד לקיומו ולתוצאותיו. המצור שהטילו על החבל המדינות המקיפות את החבל – עיראק, סוריה, איראן ותורכיה – בעקבות המשאל "שכנע" את ברזאני לוותר על רעיון ההיפרדות מעיראק והקמת מדינה כורדית עצמאית.

במקרה הסורי יש דמיון למקרה העיראקי, למעט עניין משאל העם. בעקבות מלחמת האזרחים והשיתוק שסוריה סבלה ממנו החל משלהי 2011, חשו הכורדים בצפון מזרח המדינה בטוחים דיים להקים עבור עצמם חבל אוטונומי, על אף הכעס מצד תורכיה. הם גם נלחמו נגד דאע"ש, דבר שהביא להם אהדה גדולה בקרב מדינות המערב. אלא שעם הזמן, ובעיקר מאז שדאע"ש הפסיד את רוב הטריטוריה ששלט עליה, ירדה חשיבותם של הכוחות הכורדים בעיני מקבלי ההחלטות בעולם. העובדה שהם הקיזו את דמם בלחימה נגד דאע"ש לא עומדת להם היום, שכן העולם "עושה חשבון" לארדוע'אן, הרבה יותר מלכורדים.

תחושת הנבגדות של הכורדים התגברה בעקבות החלטתו של טראמפ להוציא את הכוח האמריקני מסוריה ולהעניק את סוריה לארדוע'אן על מגש של כסף, כדי שהוא יטפל בעצמו ובשיטותיו ב"טרוריסטים" שנותרו בסוריה. אלא שכשאומרים "טרוריסטים" טראמפ שומע "דאע"ש", ואילו ארדוע'אן שומע "כורדים". הכורדים, מפוחדים מזעמם של התורכים, פנו אל הנשיא אסד בתחנונים להציל אותם מצבאו של ארדוע'אן. אתם מבינים? אסד, רוצח ההמונים, הוא – בעיני הכורדים – פחות גרוע מארדוע'אן. אסד חיבק אותם, למרות שהוא יודע שהם לא באמת רוצים לחיות תחת חסותו.

אבל הכורדים בסוריה יודעים שאסד ניצח, ובגדול, בניגוד לכל הסיכויים. הרוסים, האיראנים, חיזבאללה ושאר המיליציות השיעיות עשו עבורו את העבודה המלוכלכת, וכתוצאה מ"נצחונו" עומדות היום מדינות ערביות ואירופאיות בתור לחדש את היחסים עם סוריה ולפתוח מחדש את שגרירויותיהם בדמשק. מדינות אלו עושות זאת משתי סיבות: הסיבה האחת, הפחות חשובה, היא רצון להיות כוח נגד ההשפעה האיראנית ולשכנע את אסד שעדיף לו לחזור ולהיות חלק מהאומה הערבית מאשר להצטרף לקואליציה איראנית. הסיבה האחרת, החשובה יותר, היא המצב הכלכלי העגום בעולם הערבי והרצון להשקיע בשיקום סוריה כדי לשלוח אליה מובטלים ולגזור קופונים כלכליים מזכיונות הפעלה שיקבלו המדינות שישקיעו בשיקום התשתיות הסוריות.

אבל הדברים אינם נעצרים בכלכלה: מצרים, איחוד האמירויות ובחריין – בנות בריתה של סעודיה בקואליציה האנטי איראנית – אף הציעו לשלוח צבא כדי לעזור לאסד להתמודד עם תורכיה. עד כדי כך מגיעה שנאת התורכים בקרב הערבים, אשר הדבר האחרון שהם מייחלים לו הוא שיבתה של האימפריה העותומנית, מאה ואחת שנים אחרי שהיא הובסה על ידי אירופה וסולקה בבושה גדולה מארצות הערבים.

עד היום הערבים לא שכחו את השיטות שבהם שלטו בהם התורכים העותומנים, איך השוטרים התורכים הצליפו ב"כורבאז'" (שוט) בכפות רגליהם של הערבים, איך תלו אותם למות על ה"משנקה" (משולש התלייה), ואיך הושיבו אותם על "ח'אזוק", חנית חדה, כדי שזו תקרע את איבריהם הפנימיים. הסורים והעיראקים לא שכחו איך בשנות השמונים, לפני כשלושים שנה, התורכים עצרו את זרימת המים בנהר הפרת כשבנו את סכר אתאתורק והשאירו מיליוני חקלאים בסוריה ועיראק לראות איך שדותיהם מתייבשים ואיך כל עמלם קמל ויורד לטמיון. ערבים לא שוכחים ולא סולחים: פתגם בדווי אומר: בדווי נקם את נקמת רצח אביו אחרי ארבעים שנה, ואמר: "מיהרתי".

אלא שארדוע'אן חייב לקחת בחשבון לא רק את שנאת הערבים אלא גם את איבת הכורדים בתורכיה, שכן יש גבול למה שהם מסוגלים לראות אותו עושה לאחיהם והם יושבים בידיים שלובות. הוא חושש, ובצדק רב, שפעולות גדולות מידי נגד כורדים בסוריה או בעיראק, עלולות להוציא את הכורדים בתורכיה משלוותם לרחובות, להפגין במקרה הטוב או לבצע פעולות חבלה ולזרוע הרס במרחב הציבורי במקרה הגרוע. במקרה כזה הוא ייאלץ לפזר את הפגנותיהם ביד חזקה ולהפיל בהם חללים שהלוויותיהם עלולות להפוך להפגנות אלימות נוספות.

המצב הכלכלי בתורכיה, ירידת ערך המטבע, האבטלה הגוברת והשחיתות הפושה בכל מעגלי השלטון, עלולים גם הם להשפיע לרעה על הציבור הכורדי, שכן ציבור זה סובל יותר מהתורכים בשל היותו דחוק לשוליים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים במדינה. ארדוע'אן עדיין זוכה לתמיכה ציבורית רחבה וחזקה, אבל יש גבול למה שהכורדים מוכנים לסבול. פעולה קשה מידי נגד אחיהם בסוריה עלולה להיות הקש שישבור את גב סבלנותם.

ארדוע'אן חושש גם מהאירופאים, שכן אם פעולותיו נגד הכורדים יתפסו כותרות שליליות בעיתוני אירופה, תיירים אירופים עלולים להחרים את תורכיה ולהעדיף את יון או מדינות ים תיכוניות אחרות כמו ישראל כמקום נופש. גם תעשיינים עלולים להעביר את מפעליהם מתורכיה אם יבחינו שהכתובת "תוצרת תורכיה" על מוצריהם משאירה מוצרים אלו על המדף.

לסיכום ניתן לומר שאכן יש סכנה לכורדים של סוריה מכיוונה של תורכיה, אבל הסכנה הזו איננה במימדים שכמה דוברים מנסים לשוות לה. עם תבונה פוליטית וגישה ריאליסטית למאזני הכוח באזור, יוכלו הכורדים בסוריה להמשיך לחיות תחת שלטון אסד, ולמרות שהפתרון הזה איננו אידאלי מבחינתם, ייתכן שכל חלופה תהיה גרועה או גרועה הרבה יותר מהסדר – מוגבל ומשפיל ככל שיהיה – עם אסד, המנצח.