נותנים את הנשמה למדינה

עם פרישת בנט ושקד ולקראת הבחירות הקרבות, על הציונות הדתית לעלות קומה ולפרוץ קדימה.

צבי גרוס , ב' בשבט תשע"ט

דעות אורח
אורח
ערוץ 7

בעקבות הקמת מפלגת 'הימין החדש', נשמעים לאחרונה קולות האומרים שכבר אין צורך במפלגת 'הבית היהודי', במפלגה מגזרית.

תם עידן המפלגות הסקטוריאליות, הדואגות לאנשי שלומן. כשם שמפלגות העולים מרוסיה נעלמו מהמפה הפוליטית, כשם שמפלגת ש"ס הדואגת למקומם של הספרדים הולכת ומצטמקת, כך מפלגת הציונות הדתית אינה נצרכת עוד. הרי הציונות הדתית כבר אינה 'מיעוט חלש ומסכן' הזקוק למישהו שידאג לצרכיו. טענות אלו מגובות גם בנתונים מהשטח: אנשי הציונות הדתית פזורים במפלגות השונות, בליכוד ובכולנו, ביש עתיד ובמחנה הציוני, וכמובן גם בכל תחומי החיים במדינה: בכלכלה ותעשייה, בהיי-טק ובצבא, ובכל מקום ואתר.

זוהי לכאורה גם עמדתו של נפתלי בנט שטוען כבר כמה שנים שהציונות הדתית צריכה לצאת מהתפיסה המגזרית הקטנה ולחשוב בגדול, לא רק על גבאים ובלניות אלא על כלל המדינה ועל הנהגתה.

כמה צודקת טענה זו אך גם טועה לחלוטין. נכון הוא שאנשי הציונות הדתית נמצאים בכל מקום, נכון הוא שהיום כמעט בכל תחום ניתן לשמור על זכויותינו כמיעוט גם בלא מפלגה. אך באמת, לא זהו תפקידה של המפלגה.

שנים רבות ראינו את עצמנו כמפלגת ה'מזרחי', פינה אחת שיש לדאוג לה. כשם שיש במדינה תרבות, חינוך, ביטחון ועוד, כך חשוב שיהיה במדינה גם צד כזה של תורה, שיהיו אנשים דתיים, שיהיו ישיבות, ושזכויותיהם לא ייפגעו. ממילא צריך מפלגה שדואגת להם, דואגת לתקציבים לישיבות, דואגת שמי שרוצה לאכול כשר יוכל לאכול, שמי שרוצה לשמור שבת יוכל לעשות זאת בלי שיפגעו ברגשותיו, שיהיה מקום לדתיים בצבא ועוד.

אם זה כך, אז באמת כמעט הכול בסדר גם בלי המפלגה 'שלנו': נקים יחידות דתיות בצה"ל כמו הנח"ל החרדי, מסעדות כשרות נקים בכל מקום בעיר ובכפר, הישיבות יקבלו את תקציביהן, נגור ביישובים דתיים שומרי שבת והכול יבוא על מקומו בשלום, איש באמונתו יחיה.

כאן צדקו הטוענים שהמפלגות המגזריות פשטו את הרגל, אך כאן גם טעותם. המסקנה צריכה להיות הפוכה: הבית היהודי אינה מפלגה מגזרית אלא מפלגה כלל ישראלית. איננו דואגים לזכויותינו ולענייני הדת, אנו דואגים למדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.

הציונות הדתית אינה רואה את המדינה ככלי המאפשר לה ולקבוצות השונות למצוא את מקומן בתוכה. המדינה היא התגשמות חזון הנביאים, זו הגאולה עליה חלמנו לאורך הדורות, ולשם אנו מצפים שהיא תגיע. לכן שאיפת הציונות הדתית היא שהמערכות הציבוריות של המדינה יתאימו לחזון זה:

* לא די לנו שיהיו מחלקות דתיות בצה"ל אלא מערכות הצבא כולו צריכות להתאים לרוח ישראל סבא, כפי שדחף הרב גורן.

* איננו מחפשים את אווירת השבת שלנו ברחובותינו אלא אנו נאבקים על פניה של מדינת ישראל, על השבת הציבורית.

* כך גם ביחס לסוגיית הלהט"בים. השאלה עליה נסוב הוויכוח היא האם המדינה תומכת ומגבה דבר המנוגד לישרות האנושית ושהתורה מגדירה כתועבה.

* לימוד התורה בישיבות אינו רק צורך שלנו אלא צורך של הציבור כולו, צורך לאומי הכרחי שעליו מושתתת המדינה.

* השאלה איך ייראו רחבות הכותל אינה שאלה של זכויות הפרט, מחשבה שגם אנחנו רוצים להתפלל כמנהגנו בכל הכותל, אלא שאלה איך הכותל צריך להיראות.

* שאלת יישוב א"י אינה זכויות הפרט שבנה את הבית ורוצים להרוס לו אותו אלא זכויות עם ישראל על ארצו.

* הכשרות הארצית צריכה להיות ממלכתית.

* וכמובן שהפרדת דת מהמדינה נוגדת לחלוטין את כל המגמה הזו.

הרשימה עוד ארוכה וכמעט אינסופית, והנושאים עוד מתרבים מיום ליום, אך הרעיון ברור. אם תפקיד המפלגה הציונית הוא טיפול בפצעים כואבים, בבעיות אישיות של הציבור שלנו, אז אפשר להתמודד באופן פרטני עם כל בעיה בלא צורך במפלגה מייצגת, נדביק פלסטר על כל בעיה והבעיות ייפתרו. לעומת זאת, אם במגמת המדינה עסקינן, אם הציבוריות הישראלית עומדת מול עינינו, הרי שהאחריות רק הולכת וגדלה, עלינו להציב את השאיפות והאידאלים של התורה בראש מעיינינו, לזרוק נשמה בגוף הלאומי, וכפי שאמרה המפד"ל לפני שנים: "לתת את הנשמה למדינה".