כך מחנכים את הציבור

הרב יוני לביא , ד' בשבט תשע"ט

הרב יוני לביא
הרב יוני לביא
צילום: סיגל בדלוב

חידה: מה משותף לעדי טלמור, אמיר פיי גוטמן, יגאל בשן ורונה רמון? התשובה הפשוטה: כולן דמויות מפורסמות שאינן עוד בין החיים.

ומה תגידו אם נוסיף לרשימה את דניאלה פיק ואת צחי הלוי?

זה כבר יותר מסובך. השניים האחרונים עוד חיים בינותינו ואפילו עלו לכותרות באחרונה. מה להם ולארבעת הראשונים?

התשובה היא שכולם חלק מאותה שיטה מתוחכמת ודורסנית שמעצבת את דעת הקהל במדינת ישראל. היא לוקחת סוגיות יסוד הרות גורל, ובאופן שעוקף את מנגנוני ההגנה והביקורת, מטמיעה בחשאי את תפיסת עולמה הליבראלית-קיצונית. ולא שמישהו מחברי הקבוצה הנ"ל התכוון לכך. הם חיו את חייהם הפרטיים וקיבלו החלטות אישיות לפי שיקול דעתם, אך מישהו דאג לנצל זאת כדי להוביל קמפיין ציבורי ש'רכב' עליהם במגמה להפוך תפיסות עולם שנויות במחלוקת למיין-סטרים.

לשרוף את עצמך

רונה רמון היתה אישה יקרה ובעלת זכויות רבות. כאלמנה ואמא שכולה היא התמודדה בגבורה עִם מצבה, ובמקביל היתה פעילה מאוד בתחום החברתי והחינוכי. בחודשים האחרונים לחייה נאבקה במחלת הסרטן ועוררה השראה אצל רבים.

כל הטוב אינו יכול להצדיק את ההחלטה שקיבלה על ערש דווי: לא להביא אותה לקבר ישראל אלא לשרוף את גופתה אחרי מותה.

עם פטירתה של רונה נפתח פסטיבל תקשורתי סביב סוגיית השריפה, תוך יצירת גלי אהדה והתפעלות מהטרנד החדש. אפילו סלוגן נמצא לו: 'האדמה שייכת לחיים ולא למתים'. תוכניות האקטואליה מיהרו לראיין את החברות המציעות את השירות בתוך ה"קרימטוריום שהובא במיוחד מחו"ל" (מגרמניה?). כותרות נלהבות דיווחו על הטלפונים שלא מפסיקים לצלצל ועל היתרונות של השיטה המתקדמת להיפרד מן העולם.

כלל לא בטוח שזו היתה כוונתה של רונה רמון, ובכל אופן לא באנו לשפוט החלטה של אדם המתייסר ממחלתו לפני מותו. אך את כדור השלג של קמפיין הקרמינציה לא ניתן היה לעצור, ודיון ענייני על רעיון השריפה לעומת האלטרנטיבה המסורתית שהעם היהודי דבק בה אלפי שנים - מצוות הבאת הנפטר לקבר ישראל "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג,יט) - לא נעשה אפילו לרגע.

להרוג ציפור קטנה

יגאל בשן היה מוזיקאי מוכשר וזמר אהוב. רבים משירים הפכו לנכסי צאן ברזל של הפלייליסט הישראלי. בסוף ימיו סבל מדיכאון עמוק בעקבות כאבים שסבל מהם, והכול הסתיים בהחלטתו לשים קץ לחייו. ארונו הוצב בתיאטרון הבימה ורבים באו לחלוק לו כבוד אחרון כשהם מהללים את תרומתו הכבירה למוזיקה העברית.

אף מילה לא נאמרה על המעשה הנורא בו קם אדם ו...רוצח את עצמו.

שוב, לא באנו לשפוט את מי שייתכן וייסוריו העבירו אותו על דעתו. רק ריבונו של עולם שלפניו הכול גלוי מסוגל לדון אנשים. מכל מקום על הפסול שבמעשה - חייבים לדבר!

מה יאמר לעצמו מחר בחור צעיר ובריא, שלטעמו הוא קצת נמוך ושמן, חברתו נפרדה ממנו וקיבל ציון נכשל במבחן במתמטיקה? הוא מרגיש חוסר סיפוק עמוק בחייו ולא בא לו להמשיך ולהתמודד. האם גם הוא יכול...?!

אם נותנים לגיטימציה ומכילים מעשים בהם בן אנוש נוטל את תפקידו של אלוקים ומרשה לעצמו לחתוך חיים, מי יודע איפה כדור השלג ייעצר. נכון, ליגאל בשן היתה ציפור קטנה בלב. אבל הוא הרג אותה. למה לא אומרים על זה אף מילה?

מִרְשַם בארבעה שלבים

יכולנו להמשיך כך עוד ועוד. אפשר היה לדבר על מגיש החדשות עדי טלמור שעשה 'המתת חסד' בשוויץ ונישא על גלי האהדה התקשורתית. או על צחי הלוי שהתחתן עם אשת הטלוויזיה לוסי אהריש הערביה או הזמרת דניאלה פיק שנישאה לבמאי האמריקאי קוונטין טרנטינו – וזכו להתמוגגות מתקתקה על האהבה המופלאה שהפציעה שם, מבלי שיישמע ציוץ קטן על מעשה ה'התבוללות', אחד האסונות הקשים שמכלים את העם היהודי בעולם. אפשר היה לספר על השחקן אמיר פיי גוטמן שטבע בים באורח טרגי בעת שבילה שם עִם 'בּעלו' ינאי פרישר, וזכה לתהילה (בצדק) על כך שהציל את אחייניתו מטביעה וכן הלאה.

כי השיטה המתוחכמת עובדת כך:

שלב א: בוחרים פריזנטור מתאים.

שלב ב: מנצלים את הסימפטיה הכללית אליו כדי לייצר אהדה כלפי החלטה ספציפית שלו, בעייתית ככל שתהיה.

שלב ג: מייצרים רושם שיש כאן טרנד חדש הסוחף רבים.

שלב ד: מציגים את המתנגדים לכך באופן מגוחך והזוי ומאשימים אותם בעיוות אינטלקטואלי, מוסרי או סתם פרימיטיביות.

והעיקר - נמנעים לחלוטין מדיון על המהות.

זה קורה מול בתי הדין הרבניים בסוגיית מסורבות הגט או פסולי החיתון ומול מדינת ישראל בנושא המסתננים או היישובים הלא חוקיים של הבדואים.

כי זו השיטה התקשורתית: אין צורך לבזבז מילים על הדעות עצמן וחבל לטרוח להיכנס לוויכוחים עם מי שחולק עליך. מספיק לדחוף לאנשים סיפור אישי מרגש, והדעות כבר מתעצבות מעצמן. כי תמונה אחת, כידוע, שווה אלף מילים.

יפורסם בעלון שבת בשבתו