בואו חשבון

הרב יצחק נריה קורא לציונות הדתית לעשות חשבון נפש לאור פרישת נפתלי בנט מהבית היהודי ומזהיר מימניות וישראליות מנותקת מאמונה.

הרב יצחק נריה , ח' בשבט תשע"ט

דעות הרב יצחק נריה
הרב יצחק נריה
צילום: יח"צ

האירועים האחרונים בשדה הפוליטי, ובשיאן נטישת הבית היהודי על ידי שנים מקברניטיו, מחייבים אותנו, הציונות הדתית על שלל גווניה, לחשבון נפש פנימי ועמוק.

אפשר להתעלם באמירה של 'כבר היה כן לעולמים', אבל דומני שטעות תהיה לחשוב כי הנף יד רגעי הוביל למהלך הזה. ברור לכל בר דעת כי נערכו סקרים ומבחני עומק אשר בדקו את כדאיות המהלך, בסופו התבשרנו על ה"מפץ בימין".

אנחנו, הציבור, ראה את קצה הקרחון אבל לאלה אשר יזמו אותו ותזמנו אותו היה זמן ומשאבים כדי למצות את הבדיקות בסתר, לקנות מפלגת מדף, לתכנן את הפרישה לרגעים האחרונים בהם יוטל החוב הכלכלי של הקמפיינים הקודמים על מפלגת ה'בית היהודי', לגבש מסרים, לבחור שם ולוגו.

אינני שייך לשדה הפוליטי ומעולם לא הייתי בו. השאלה אותה חשוב לבחון היא שאלה ערכית וחינוכית: האם מדובר במהלך נקודתי? האם מדובר באלטרואיזם פוליטי שמטרתו הוספת  קולות למחנה הימין? או שמא יש כאן התמודדות עם דרך אידאולוגית שונה מהותית ממשנת הציונות הדתית אשר אט אט קנתה לה שביתה בלבות בנינו בנותינו וחלק מרבותינו.

הטשטוש המאחד ומיסוך העשן

לפני שנים סבי הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל קבע מטבע לשון אשר שימשה רבים "יחי הטשטוש המאחד". כאשר אדם צועד בדרך אידאולוגית עם משנה סדורה ועולם שלם של ערכים, קשה לו לוותר על קוצו של יוד, ולכן כדי להתאחד לפעמים מטשטשים.

ככה נוצר ציבור אחד עם עמדות מעט מטושטשות אבל מאוחד. אלא שאם מנצלים את הטשטוש המאחד כמיסוך עשן, להטמעת עולם ערכים אשר אינו דתי ואינו לאומי והוא חותר תחת משנת הציונות הדתית, היחס חייב להיות  אחר לגמרי.

המהלך הפוליטי האחרון, איננו רק מהלך פוליטי הוא מהלך ערכי אידאולוגי. יש לו הוגים ויש לו מנהיגים. יש לו משנה סדורה ורצון להוביל סדר יום. מוביליו רכבו על פלטפורמה אידאולוגית אחרת ופרשו ממנה כאשר הבינו שאין להם בה עוד צורך. מיסוך העשן והטשטוש אשר היו יפים לשעתם, עוורו את עינינו מלראות נכוחה את אשר מתרחש נגד ענינו, את החתירה העמוקה תחת יסודות עולם התורה הציוני דתי, רבותיו, מורי דרכו, עמדותיו ותפיסותיו.

הימין העולמי והימין החדש

בכל העולם אנו מזהים נטיה ימינה, נשיא ארה"ב טראמפ, הברקזיט באנגליה, הבחירות בברזיל ועוד ועוד, המשותף לכולם הוא התגברות הצד הלאומי "america first" והדאגה ללאום על פני ערכים אוניברסליים.

מצד אחד יש הרבה מקום לשמחה, התפכחות מהזיות השמאל, על מזרח תיכון חדש, הכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת שגרירויות, ועוד מהלכים מדיניים עולמיים בולטים. אבל ישנה גם סכנת הנטישה של ארה"ב את המערכה בסוריה, גם היא נובעת מאותה נקודה של לאומיות ודאגה לעצמינו. ברור שיד ה' פועלת פה ואין אתנו יודע עד מה. 

מרן הרב זצ"ל הזהיר אותנו בשעתו מפני לאומיות מרוקנת מתורה ומצוות: "והנה מה שהיתה הפילוסופיא בזמנו ז"ל, נחשבת הלאומיות בזמנינו, ע"ל כן חשבתי למשפט שלא להרחיקה מגבול ישראל, כי אם ליהדה ולהראות איך ממנה ניקח לעבוד את ד' אלקינו, וערכתי על זה בעזרת השם למבחן איזה קונטרס, שכל מבין הרואה אותם יכיר גודל פעולתם בדורנו, שם דברתי על דבר יסודי התורה ומצות העקריות, כשבת, מאכלות אסורות ועוד, גם הראיתי פנים על פרטים רבים, איך מבלעדם אי אפשר לקנות את הלאומיות הטהורה שנאותה לגוי קדוש, ושלאומיות אחרת תהפך לרועץ חס וחלילה.

ובמקום אחר כתב: "הלאומיות שבישראל בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמים ועול מצוות, הרי יסודתה [של לאומיות זו] בהררי קודש. אבל בהיפרדה ותצא רק לגבול של אהבה לאומית גסה, כדרך כל עמי הארץ [שאר אומות העולם], היא תוליד דברים רעים ודיעות רעות המרחיקות את שם ה' מליבות עם ה' ", לאומיות מנותקת מתורה ומצוות, הזהיר אותנו מרן הרב, יכולה להפך לרועץ. 

אנחנו לא שמנו לב אבל בשקט בשקט, תוך מיסוך עשן כבד, חדרה בעשור האחרון לתוך תוכה של הציונות הדתית תנועה ערכית חדשה.

ראשית צמיחתה הייתה מתוך ישראליות ולא מתוך קודש של אמונה, את הנקודה הזו עלי להסביר באר היטב כי היא שורש הטוב ושורש הרע. רבים מאתנו כולל כותב שורות אלו, הלכו שבי בקסמם של נפתלי בנט ואיילת שקד, בבחירות הראשונות בתשע"ג כולנו חשבנו שאכן משהו חדש מתחיל, בחור דתי צעיר מצליחן שעשה אקזיט בהיי-טק מוכן לבוא ולהנהיג את הציונות הדתית.

נכון הכיפה שלו לא משהו, וגם הידע התורני די דל. אבל יש הילה ויש כריזמה ויש דיבור ימני בלי להתנצל. לצדו אישה חילונית אמנם, אבל ליבה במקום הנכון, הרושם היה שיש פה אכן משהו חדש, אשר ייקח את הישן והטוב שממנו הוא יונק ויקדם אותו מעלה מעלה.

ומי מאתנו לא אוהב התחדשות ואתגר. הכמיהה הפנימית הייתה שסוף סוף המסרים שלנו ועולם התוכן הערכי  שאנו מאמינים בו יצאו לאור. לרבים מאתנו הייתה תמוהה החבירה המהירה אחרי הבחירות דווקא ליאיר לפיד, ברית האחים המפורסמת, אבל הבה נתבונן בה היום במבט לאחור.

גם יאיר וגם נפתלי וגם איילת, עד כמה שזה נשמע מוזר, חולקים עולם ערכים דומה. הישראליות היא משמעותית מאוד בחייהם, הישראליות באה כתחליף בלתי מודע לעולם עם תוכן אלוהי. הישראליות או הכנעניות הזו, מקדשת את הצבא, מקדשת את המדינה, מדברת על אחדות ותקווה, רק שנפתלי התמקם בימין ויאיר לפיד במרכז שמאל.

הסירו נא את המסכה הימנית או השמאלית והרי לכם שני אנשים בעלי עמדות מאוד מאוד דומות, הן התפישה הכלכלית, הן התפישה החברתית, ואפילו במלחמה הכל כך צודקת נגד ה-bds שעיקרה שוב שמירה על הישראליות.

לא פלא שמשני הצדדים של המתרסים הללו התמקמו יהודים מאמינים מהצינות הדתית ואף רבנים אשר זיהו את נקודות האור והטוב, ואולי אף הפנימו והסכימו עם תפיסות העולם האחרות כגון גיור לאומי, שחיקת מונופול הכשרות, כרסום במעמדה של הרבנות הראשית ועוד. אבל רבים לא הפנימו שיש פה דרך אידאולוגית אחרת שונה מהותית מדרכה של דרכה של הצינות הדתית, הציונות האמונית.

לדרך זו של הישראליות יש הוגים ותיאולוגים, יש דרך וכיוון, יש מגמה והם חותרים אליה. ההוגים המרכזים אינם מרן הרב זצ"ל, וגם לא בנו הרצי"ה, אין דרכם מוארת מהגרי"ד סולוביציק האמת היא שהתורה כפי המסורה בידינו וזו המכונה התורה הגואלת כלל אינה שפתם.

ההוגים שלהם אינם בהכרח מחויבים להלכה, יש תפיסות מטא הלכתיות אשר קודמות לשיקול דעתו של הפוסק, יש מחיקה של יעדים ופרקים בתורת ישראל כדי להתאים את המצב הנוכחי. 

אם ננקוב מעט בשמות הרי שאחד העם וביאליק הם הם מורי דרכם של מיכה גודמן (= יאיר לפיד), ויואב שורק (=נפתלי בנט) המתווי הדרך האידאולוגיים של הישראליות הימנית החדשה. בספרו ברית הישראליות כותב יואב שורק על חזון הישראליות שלו: "ישראליות זו לא תאמץ את שמירת המצוות במתכונת הנהוגה בציבור הדתי, אלא תיצור חוליה חדשה; קומה ישראלית של יהדות, עבורנו ועבור הדורות הבאים. בדומה לחוליות הקודמות, גם זו תהיה קומה שיש בה תורה ומצוות, גם אם במתכונת רעננה וגמישה; קומה שיש בה עולמות תוכן ומסורת לימוד; קומה התובעת מחויבות ומושתתת על תודעת ייחוד, ייעוד וברית".

בהמשך כותב שורק: "בחלק השני של הספר, העוסק בתורה שבעל - פה ובתולדותיה, נראה שהמסורת מכילה כלים משוכללים של התחדשות ושינוי , ושכלים אלו נועדו לשימוש דווקא בעת שמתחוללת השיבה מן הגלות אל הארץ, מקיום דתי מפוזר לקיום לאומי ריבוני . סופו של חלק זה הוא שרטוט של קווי מתאר לעידן יצירתי חדש , לבתי מדרש ישראליים שעתידים להיענות לאתגר ולהתחיל במלאכת העיצוב של קומת היהדות בת זמננו"

עלינו לומר בפה מלא אין פה טשטוש מאחד, יש פה שתי תפיסות עולם מנוגדות. האם דבר ה' והתורה הם המנחים את דרכינו או שמא החיים עצמם בארץ ישראל הצינות החילונית וההיסטוריה היהודית המשותפת המתפתחת במדינת ישראל הם אלו אשר יכתיבו את הדרך. האם הרוח העכשווית תנצח את רוח ישראל סבא ואז כביכול על דבר ה' ח"ו להתקפל בפני המציאות. נכון שיש נקודות השקה, הן צוינו כבר קודם, ויש מה להאריך בהם אבל השאלה מהו המקור? מנין יונקת כל דרך איננה שאלה סתמית ואגבית.

הישראליות מול רוח ישראל

עלינו להעמיק יותר, מהו מקור ההבדל? הרי השילוב הכל כך מתבקש של הציבור הציוני אמוני בתוך הציבוריות הישראלית, ההשתלבות בצבא, בכלכלה, בתקשורת ובאקדמיה, יוצר בהכרח מגזר שלם של ישראלים. ובכן זה נכון! ולכן הבירור הפנימי אותו עלינו לעבור הוא נוקב וקשה.  אני זוכר לפני שנים כאשר הכתה בי ההכרה על התהום הרוחנית הפעורה בין עולמי לעולמו של מר בנט, שוחחתי על כך עם קרובת משפחה אשר הביטה בי בתימהון ולא הבינה מה הבעיה שלי הרי הוא בדיוק מגשים את החזון הציוני דתי? לא סתם נפלנו במלכודת ולא סתם הקב"ה מעביר אותנו בירור מקיף ועמוק כל כך.

בראיון בעיתון גלובס אמר מיכה גודמן על נפתלי בנט: "מוכשר וההצלחה שלו מרשימה. הוא הצליח להשתלט על הציונות הדתית הפוליטית ועכשיו הוא משועבד למרחב המוגבל שלה".

אבל מיכה הגדיל לעשות ושרטט את המפץ שמונה חודשים לפני התרחשותו בראיון במקור ראשון ואני מצטט:
"הנרטיב החילוני הוא שמתקיים קרב כוח בין שני המגזרים – הקבוצה הדתית גדלה ומתחזקת, והקבוצה החילונית קטנה ונחלשת. אני לא יודע אם זה נכון. נראה לי שמה שבאמת קורה הוא שהקבוצה הדתית מתפצלת לשתיים, הקבוצה החילונית מתפצלת, ומהפיצול של שתיהן צומחת למעשה קבוצה חדשה. אין באמת חילופי אליטות, יש היווצרות של אליטה חדשה. מה שאני מנסה לעשות הוא לנסח את הפילוסופיה של הקבוצה החדשה הזו, כי כדי שהקבוצה הזאת תיווצר היא צריכה תודעה קבוצתית, מנהיגות ופילוסופיה".
למה היא צריכה פילוסופיה?

"כי הבעיה של הקבוצה הזאת היא ההרגשה התמידית שלה שהיא פשרה. הם לא דתיים עד הסוף ולא חילונים עד הסוף, ואז מתקבל הרושם ששתי הקבוצות הקיצוניות הן הדבר האמיתי. כדי שהדבר הזה ישתנה צריך פילוסופיה. אנחנו יודעים הרי מה קורה כששתי הקבוצות האלו נפגשות. הן מרגישות קרובות זו לזו יותר מלקבוצות המקור שלהן".

האם מישהו צריך מניפסט ברור יותר לקבוצה החדשה?

האם זו משנת הציונות הדתית? לא! האם יש מבנינו ובנותינו אשר אמצו לעצמם דרך זו? התשובה למצער  היא כן. אם אצל מחנכים לייטיות נתפסת כשלילית, הרי שיש ההופכים אותה לדרך לכתחילה. האם נוכל לטעון שזה ויכוח בין תת מגזרים בתוך הציונות הדתית? לעניות דעתי לא. כי הטשטוש והמיסוך לא אפשרו בחירה מודעת.
בל נטעה, זה לא הטשטוש לבד שהוביל לחיבור. אלא התמימות הרבנית והכמיהה שלנו לקרוב לבבות עמוק יחד עם ההכלה והטשטוש.

שני כוחות אלו הובילו את הרב רונצקי זצ"ל לחבור אל נפתלי ואיילת. אבל רבים הצעירים אשר הלכו והולכים שבי לפני צר בשיח מטעה ומבלבל, וגם עיתונאי המגזר בשלל פרסומים וסופרלטיבים או שלא ניתחו את הבעיה לכל עומקה או שבסתר ליבם תמכו ביצירת ציונות דתית אמונית חדשה, לא נראה כי היום המצב שונה. ואולי אשמים אנחנו כולנו על כי לא הדגשנו את הדברים לפני כן. 

רוח ישראל זהו ביטוי קדוש אשר מופיע עשרות פעמים בכתבי הרב, אין הכוונה בו ח"ו לישראליות הנוכחית, אלא לנקודה האלוהית המייחדת את עמינו. העניין האלוהי הזה הוא רוח ישראל. לצערי הרב מוכרחים להדגיש להתריע ולהצביע כי הקב"ה ומחויבות עמוקה לתורתו ולהלכה אינן מופיעים בשיח העכשווי של הישראליות, ערכי תורה ועבודה כן, כפיפות ומחוייבות לתורה ממש לא.

באגרות הראיה כרך ב' תשלז כותב הרב זצ"ל:

השאלות החברותיות, הפוליטיות, האמוניות והמוסריות, תכני החיים ומגמותיהם, יקבלו צורה חדשה וגורל חדש, ובתוך, במרכז, אי-אפשר אחרת להיות כי-אם רוח ישראל עומד ויעמד. רוח ישראל סבא ורוח ישראל צעיר שיתגלה בקדושתו, רוח ישראל הוגה ורוח ישראל פועל, רוח ישראל גאון האמונה וההופעה ורוח ישראל קדוש המחשבה והחקר, רוח ישראל בדד, ובגוים לא יתחשב, ורוח ישראל לברית-עם ואור-גוים, רוח ישראל פזור בקצוות ופועל פעולות פרודות, שסוף חשבונן הגדול להצטרף, ורוח ישראל מרוכז ושואף אל ארצו וחבל-נחלתו, רוח ישראל מכניס יפיפותו של יפה באהלי שם ורוח ישראל מוציא מתוכו אמרים מפוצצים ההגיונים מקוריים, אשר אין על עפר וגם לא במרומים משלם.

נכון שהרב לא כותב בשפה עכשווית אבל הקריאה בדבריו מרוממת ואיננה מתפשרת, היא דוחפת ואיננה מגמדת, היא תובעת ואיננה מניחה. משנת הצינות האמונית היא רוח ישראל היא איננה ישראליות.

קפוץ על ההזדמנות – אקזיט ואופורטניזם

אני מבקש לסטות לרגע מהנושא המרכזי, לבחון את הדברים דרך עוד זווית, שהיא לכאורה שולית אבל לדעתי מייצגת. מדינת ישראל היא מעצמה טכנולוגית, וברוך ה' על כל התפתחות חיובית, כולנו מתפעלים ומשתמשים בפיתוחים הטכנולוגיים הללו אבל אליה וקוץ בה, התרבות של האקזיט- מכירת חברת ההזנק, דורשת חשיבה.

האם המכירה היא רק מימוש? או שמא יש בה גם מן הבריחה? האם אכן משתלם לממש מידית? האם מוצרים טכנולוגיים הללו לא יגיעו להבשלה ושווי אם לא יימכרו? אני איני מומחה בכלכלה, אבל ברור שיש דעות לכאן ולכאן.

לא מזמן קונן באזני שכן על החברה שלו שנמכרה: איזו טעות עשתה ההנהלה, וחבר אחר שח באוזני כי הוא רוצה לפתח את החברה שבבעלותו עד שלב שבו יציעו לו סכום נכבד דיו שיוכל ליישב בכולל וללמוד ללא טרדות... ובכן מר צוקרברג מייסד פייסבוק יכול למכור אותה במליארדי ש"ח אך נמנע מכך. האם זה מחמת שלא האמין בחברה? או מחמת גודל האמונה שלו לא הסכים לקבל סכומים דמיוניים כאלו.

אלו גם אלו, הם פרי תרבות מימוש הרווחים וניצול ההזדמנויות, הגשר לטעמי בין ניצול הזדמנות לבין לעשות סיבוב על קונה פראייר הוא דק וצר. האם אין לנו כציבור תורני מה לומר בזה? האם העבודה שמאן דהו עשה אקזיט היא תמיד צל"ש?

התחושה אשר מלווה חלק מהציבור שעשו על גבם סיבוב היא בדיוק אותו דבר, השאלה היסודית היא האם הערך הוא העיקר או האדם עומד בראש. בשל כך אני סבור כי זו דוגמא חשובה מאוד. גם כעת השאלה היא בין הנהגה לערכים. 

האם הנהגה היא ערך?

הנכיחו בשיח שלנו את הערך של ההנהגה, בהתעלמות מובהקת מכך שהנהגה היא כלי ביטוי לדרך, ולא ענין מהותי. מה יעשה מנהיג שיאחז בהגה השלטון? להיכן ינווט את הספינה? אם התרבות היא אקזיט? לך תדע! אם התרבות היא התמדה מסירות וערכיות? הגה השלטון יותר יציב ובטוח.

כמובן שיש לנצל הזדמנויות זו הדרך הבריאה בכל תחום, אבל יש להיזהר שזו לא תהפוך לדרך חיים שסופה חוסר אחריות שלא לומר בריחה מאחריות.

הישראליות החדשה הימנית         

אנחנו ניצבים על פרשת דרכים, ועלינו להתפלל תפילת הדרך. לא קלה דרכינו, ארוכה היא שנות דור, ועד הגאולה השלמה היא לא תחדל.

בשל כך אני מברך על ההפרדה הזו בין המפלגה הדתית לאומית לבין הימין הישראלי החדש, לטעמי וכפי שהסברתי על אף המשותף, תהום פעורה בנינו, נוכל למצוא דרכים לעבוד יחד, אבל נמנעה מאתנו  סכנה גדולה של טמיעה בלבול והתבוללת.

כל עוד יתמקדו הם בלקרב עוד יהודי למסורת והיה זה שכרנו אבל אם ח"ו אנחנו נאבד מכוחנו בגלל נהיה אחרי ישראליות הרי זה נזק לדורות.

אחים ואחיות שלי, בואו חשבון הבה נחשב חשבונו של עולם הפסד מצווה כנגד שכרה. נגביר חיילים לתורה, ולקדושה, נפיץ בעוז את אמונתינו, ונדע להמשיך למרות כל המכשולים ולעומת כל הנחשלים.