היא העלתה את התמונה לפייסבוק שלה ולחצה על 'שתף'. תוך שניות הלייקים והתגובות הציפו את המסך. "יו, איזה חמודים!!! מזל טובבבבב".
"עינתוש, את תהיי מה זה מהממת בשמלת כלה". "איזו הפתעה. אני מתההההה...". תוך עשר דקות הצטברו 187 לייקים, 35 תגובות ו-19 שיתופים.
עינת מיהרה לשלוח לרונאל צילום מסך. 'תראה איזה יופי, מאמי!', רשמה בהתלהבות, 'אנשים מה זה מתרגשים בגללנו'. התגובה שהגיעה כעבור כמה רגעים נחתה עליה כמו דלי של מי קרח. "מההההה?! לקחת את הרגע הכי יקר ואישי שלנו ופיזרת אותו באמצע הרחוב?!!!!". עינת היתה בהלם. 'מה יש לו?! כולם עושים את זה היום. זו בעיה שיראו איך הוא כורע ברך ליד הנחל ושולף את הטבעת ואני צורחת מהתרגשות?! עשינו משהו לא בסדר שצריך להתחבא?'
להנציח את הרגע
בסוף המאה ה-18 החלו הניסיונות להמציא מצלמה. מכשיר פלא שיצליח לקבע באופן מדויק את תמונת המציאות. ההכרזה הרשמית על ההמצאה היתה ב-1839 בצרפת, ומאז עברה תהפוכות ושדרוגים רבים.
אם בעבר היה צריך להזמין צלם מקצועי כדי להנציח אירוע, כיום כל אחד יכול לעשות זאת.
אם עד לפני כמה שנים היית צריך לרכוש את המצלמה בנפרד ולשלם עליה מחיר גבוה, כיום כל ילד שקיבל מהוריו סמארטפון מחזיק בידו מצלמה משוכללת לצילום תמונות וסרטונים.
אם פעם התמונות היו שמורות אצלך והיית צריך לבחור מה מתוכן לפתח ולשים באלבום, כיום בתוך שניה אתה משתף את כולן ברשתות החברתיות והן נעשות נחלתם של מיליארדי אנשים.
וזו כבר ממש מהפכה!
לא צַלָם – לא קיים
אין ספק שיש לה יתרונות גדולים ואיננו יכולים או רוצים להשיב את הגלגל לאחור. יחד עם זאת, חייבים להיות מודעים למחירים שלה ולהשפעותיה על חיינו.
בואו נשים את הדברים על השולחן: בשנים האחרונות הצילום הפך לאובססיה. 'לא צילמת – לא היית'. חלק בלתי נפרד מכל התרחשות הוא שרשרת הצטלמויות, שנותנות כביכול את התוקף לְמָה שקרה. במסיבת חנוכה בגן ילדים ממוצע תגלה שלושים ילדים, שישים צלמים ואפס הורים. אבא אחראי על הוידאו, אמא על התמונות, וכל מצמוץ של יורש העצר מעודכן אונליין אצל המשפחה המורחבת.
אבל זה לא נעצר בזה. הרשתות החברתיות הרחיבו את מעגלי השיתוף שלנו. הן מנצלות עד תום את הצורך הנפשי העמוק של האדם להרגיש שווה ומשמעותי ולהנכיח את עצמו, וגורמות לו לחלוק עם אינספור אנשים שמעולם לא פגש, גם רגעים אינטימיים ואישיים מאוד מחייו. בעולם שלנו הולכים ומתמעטים הדברים שאדם שומר לעצמו ולקרובים אליו, וההרגל לצלם ולשתף, להחצין ולהבליט, את מה שפעם היה אישי – הפך למגיפה עולמית. אם פעם היתה פרטיות בעולם, היום היא כבר מתה.
עיתונאי קטן שלי
על הדרך ניגע בשני מחירים נוספים לאובססיית הצילום ותרבות הסלפי:
א. להיות 'מבחוץ' – עמדה נפשית של משקיף חיצוני. במקום לחוות, להתרגש, לשמוח ולהפנים, האדם אוחז בפוזה ה'עיתונאית' ועסוק בלתעד. ההשלכות מרחיקות לכת. בני נוער שיצאו למסע במחנות ההשמדה בפולין ודאגו לצלם ללא הרף את המראות הקשים, חזרו הביתה וגילו שני דברים: עשרה ג'יגה פחות בזיכרון המצלמה וריקנות גדולה בלב. הם חשבו שהם מנציחים את המסע, אבל בעצם החמיצו אותו...
ב. הקליפה או הפרי – הצלמנות הבלתי פוסקת, ובעיקר כשהיא מתמקדת בפרצוף שלנו ('סלפי' בלעז) ממקדת את ההתייחסות בפָּנִים במקום בּפְּנִים. בפוזה ובשואו במקום בתוכן ובערך. היא גורמת לאדם שעוסק בה לסגל לעצמו מבט שטחי וחיצוני על העולם, ולהעריך את עצמו ואת אחרים, על פי הנִרְאוּת יותר מאשר על פי המהות.
להוציא מרשות לרשות
אחת מלט' מלאכות האסורות בשבת היא 'הוצאה מרשות לרשות'. המרחב הפרטי (הבית והחצר) קרוי רשות היחיד, והמרחב הציבורי (הרחובות והכבישים) הוא רשות הרבים. הוצאת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים נחשבת למלאכה האסורה בשבת.
העיקרון הזה נכון לא רק בשבת אלא בחיים בכלל. יש דברים שאמורים להישמר בפרטיות. במרחב האישי, הזוגי או המשפחתי, ולא להיות 'מוּשפרצים' בראש חוצות, כשכל אחד יכול לגעת בהם ולחוות עליהם דעה כאוות נפשו. ספר תורה הוא דבר יקר ומכובד, אך בדיוק בגלל זה אנו שומרים אותו באהבה ובכבוד בארון הקודש.
המחשבה שככל שיותר אנשים יראו אותי ויעשו לי לייק, תעלה את עֶרְכִּי, שגויה בתכלית. להפך! קרן לייזר כה עוצמתית דווקא מפני שהיא ממוקדת מטרה ומכוונת אל היעד שלה. כשהאור מתפזר לכל עבר הוא מתעמעם ונחלש.
הצעת נישואין היא רגע מרגש בחיים, אבל הוא שייך באמת רק לשני אנשים, שמשהו עדִין וקסום קושר בין ליבותיהם. הוצאתו לרשות הרבים מחללת את קדושתו.
'פרטיות' היא סוג של מתנה שאנו יכולים לתת לאנשים הקרובים אלינו ביותר וגם לעצמנו. לכבד את הערך האמיתי של הדברים ולדעת שהוא טמון בהם עצמם ולא בשום דבר אחר.
יפורסם בעלון שבת בשבתו