כבר שנה
כבר שנה

השאלה הקלה ביותר בתחרויות הטריוויה היא מי כתב את שיר הרעות או מי כתב את באב אל וואד, או מיהו המשורר הירושלמי המפורסם עם שתי מילים בעלות ארבע אותיות. כולם יודעים להשיב שמדובר בחיים גורי. אני זכיתי להיות שכנו של גורי.

לפני כעשור עברתי להתגורר ברחוב פינסקר בירושלים, קומה אחת מתחת למשורר הגדול. כמו כל שכן חדש שאלתי מיהו ועד הבית ולהפתעתי השיבו לי כי עלי לסדיר את תשלומי ועד הבית אצל משפחת גורי מהקומה האחרונה.

טיפסתי למעלה, 54 מדרגות, דפקתי על הדלת וכאשר זו נפתחה ניצב מולי חיים גורי חתן פרס ישראל, המשורר הנודע. זכורה לי במיוחד עמידתו העממית אך האצילית, עם המקטרת בזווית הפה. הוא שאל לרצוני וכשהבין שאני השכן החדש מיד הזמין אותי פנימה ובקולו המיוחד קרא לאשתו עליזה להצטרף. ישבנו בסלון הבית ומיד נוצרה כימיה. מעבר לשיחה המרתקת, הוא נתן לי את ההרגשה כי מדובר בשכן טוב.

החלטתי לפתח את יחסי את השכנות וכך מצאתי את עצמי מפעם לפעם יושב עם גורי בסלון, לשיחה על הנושאים האקטואליים, על ישראל של פעם ועל הציונות הדתית של היום. שמעתי ממנו סיפורים מהמלחמות השונות, ממשפט אייכמן שאותו סיקר, ועל איך נכתבו כמה משיריו. קיבלתי גם ספויילרים על שירים מהספר החדש, האחרון, שלו ואף זכיתי לקבל עותק ממנו עם חתימה בהקדשה אישית.

כחודש לפני פטירתו ביקרתי אותו בפעם האחרונה והראיתי לו כתבה שפורסמה באחד מאמצעי התקשורת שכותרתה היתה "על המשלט יושבת עיר" (מתוך השיר המפורסם "היו זמנים"). הכותרת הובאה כציטוט של גורי, והוא מיד הזדעק "זה לא שלי, זה של חיים חפר" כאב לו מאוד על הקרדיט שקיבל בטעות, ולא שייך לו.

בעולם בו אנשים רודפים אחר כבוד קרדיט או תמונה בעיתון היה זה חיים גורי שדחה בנימוס הצעה לקבל את פרס הציונות על ספרו "אף שרציתי עוד קצת עוד" תוך בקשה מנותני הפרס לנתב אותו אל משורר צעיר בכדי לקדם את הדורות הבאים.

הפשטות, הענווה צריכה להוות מצפן ערכי ומוסרי עבור כולנו. כך היה גורי, אדם צנוע, ישר, אדם מרשים שלא חשש מלהגיד את האמת שלו, גם כשהייתה נוקבת. ולפני הכל הוא היה אדם, מענטש.  

שנה עברה היום מאז לכתו, ודמותו של חיים גורי ז"ל חסרה לי באופן אישי ואני מאמין כי גם לכל עם ישראל.