רק קצין, בלי ג'נטלמן

יובל כהן , ט"ו בשבט תשע"ט

אורח
אורח
ערוץ 7

בשיטוטיי באתר "מידה" נתקלתי בכתבתו של רן ברץ, "אזלת היד של פיקוד מרכז". ברץ מתאר תמונה עגומה של לוחמים הנשלחים למשימות מבצעיות בעומק השטח הפלסטיני, ללא תדריך, ובכפוף להוראות פתיחה באש הנראות מעורפלות במקרה הטוב וסותרות במקרה הרע. לתומי חשבתי שברץ כותב על אירועי השבוע האחרון בכפר קדום (19.1.2019). אז זהו שלא. כתבתו של ברץ פורסמה בדצמבר 2012.

ובכן, שוב זה קורה, שוב בכפר קדום. קצין צה"ל, אשר נשלח למשימה מבצעית בראש חייליו, מוצא את עצמו בסיטואציה בלתי אפשרית, כשהוא מכותר מכל כיוון ומוכה על ידי נשים פלסטיניות. בסרטון, אשר פורסם באתרי התקשורת, נראים חיילי צה"ל מהוססים ונבוכים בעוד מספר נשים מבוגרות מפליאות מכותיהם במפקד הכוח בסגנון "אה-לה-תמימי".

אין טעם להתפלמס כיצד היה מגיב לוחם בצבא אחר על ניסיונות לרוגמו באבנים, להכותו, להפשיטו מציוד הלחימה שלו ולחטוף את נשקו. הרי כפי שטורחים לשנן באוזנינו השכם והערב, צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם.

גם לו נניח שבראש סדר העדיפויות הצה"לי נמצאים המניעה והצמצום של נזק תדמיתי, הרי שחייל מהסס ומוכה, כל שכן קצין קרבי המוכה על ידי נשים (במחילה מארגוני השוויון למיניהם), יוצרים נזק תדמיתי ואף מבצעי בלתי-הפיך לצה"ל.

במידה ומניחים כי בראש מעייניו של צה"ל עומדים המבצעיות וכושר הלחימה, הרי שהמצב חמור שבעתיים. לא ניתן להתעלם מהכשל המבצעי הברור העולה מכמה קטעים בסרטון. הלוחמים נדחקו למצב פגיע ביותר לדפ"א של דקירה, ירי או חטיפה, ללא כל מענה של ממש במקרה שתרחישים אלו אכן יצאו לפועל.

כפי שקורה לא אחת במצבים אלו, היו שהריעו לקצין על תפקודו ה"מוסרי" וליהגו על הצורך "לגלות איפוק".
ובכן, אדם רשאי לאמץ גישה ג'נטלמנית, סטואית, פציפיסטית, לתת גבו למכים ולחייו למורטים, כל עוד הוא עושה זאת על חשבונו, ועל חשבונו בלבד. שונה הדבר כאשר קצין מוביל אנשים לפעילות מבצעית. במקרה כזה, חלה עליו המחויבות המוסרית העליונה לדאוג לשלומם של אנשיו. במידה ותפיסת עולמו עלולה לסכן את חייליו, עליו לזנוח את דעותיו וחינוכו מבית, ולדבוק בביצוע המשימה.

לו ניתנה לי הבחירה בין נזק תדמיתי לצה"ל לבין נזק ממשי (גופני ונפשי) ללוחמיו, הרי שאני בוחר באפשרות הראשונה. זו אגב, גם הבחירה המוסרית עבור כל צבא. נזק תדמיתי אינו מצדיק סיכון חיי אדם, במיוחד כאשר מדובר בלוחמי צה"ל. זכורה היטב הביקורת הציבורית על הפער התפיסתי שהפגין צה"ל בעת ההשתלטות על המשט לעזה בשנת 2010.

צה"ל, על כל מנגנוני המודיעין שלו, כשל בקריאת המצב למרות נורות האזהרה אשר נדלקו מכל כיוון. כתוצאה מכשל תפיסתי, נשלחו לוחמי הקומנדו הימי להילחם מול מחבלים חמושים, כשהם מצויידים ברובי צבע. מה שנראה היה כהשתלטות על ספינה של פעילי שלום, הסתיים באירוע הכולל בני ערובה, שלא לומר שבויים, מקרב הכוחות הפושטים. בתדריך שלאחר המשימה התגלה כי את הלינץ' בלוחמי הקומנדו הובילו "פעילים" בעלי ניסיון מבצעי רב, ביניהם לוחם מארינס לשעבר ואמן לחימה טורקי המחזיק בתארים אולימפיים.

ברור לי שהמצב מורכב. כל מי ששירת בשטחים בנקודה זו או אחרת מכיר את הריטואל הקבוע. נשים וילדים נשלחים לבצע פרובוקציה, לפעמים כזו שיכולה להסלים לאירוע פח"ע מסכן חיים של ממש. מישהו תוקע לך מצלמה בפרצוף, ואז יש לך ברירה: או לצאת קלגס, או לצאת נמושה, או שניהם ביחד. הקריאה היא למפקדי צה"ל. אם כבר שולח הצבא את לוחמיו לבצע פעולות שיטור, יואילו נא המפקדים להכין את הכוחות למקרים והתגובות האפשריים במצב זה. אחרת, סוף הגירסא דינקותא של לוחמינו להיות להם לפח יוקשים ח"ו.