מי אחראי על הילדים?

אי אפשר להבין את המושג משפחה, בלי להכיר בכך שבן הוא חלק מגופם של הוריו, שהתאחדו כדי ליצור אותו מתוך גופם, וכדי להוליד אחריו דורות רבים של המשכיות.

הרב איתי אליצור , כ"ח בשבט תשע"ט

דעות הרב איתי אליצור
הרב איתי אליצור
צילום: עצמי

מכון ישראלי ידוע הוציא חוברת על חלוקת התפקידים הראויה בין המדינה למשפחה. החוברת עוסקת בשאלה מי אחראי על הילדים. והאם המדינה מחליפה את ההורים.

ואני שואל: "מחליפה את ההורים" היינו גם מולידה אותם?

השאלה מה תפקידם של ההורים ומה תפקידה של המדינה היא שאלה חשובה שצריכה להשאל. השאלה היא מאיזה כוון מבקשים להשיב עליה.

הקורא את החוברת שהוזכרה לעיל, כמו מחקרים חשובים אחרים שיצאו לאחרונה, ימצא שנקודת המבט של החוקר מניחה שיש כמה אינדיבידואלים שחיים בבית אחד, וצריך לחשוב איך להיטיב להם. הנקודה המרכזית שהמחקר פשוט מתעלם ממנה, הוא שההורים הולידו את הילדים, והילדים הם חלק מהם. המחקר המודרני לא מקבל את הנקודה הבסיסית הזאת. מבחינתו, יש כאן כמה אינדיבידואלים לא קשורים שחיים כעת בבית אחד.

וכעת צריך למצוא הסדר שייטיב להם. (וגם כאשר הוא סוקר את הדעה הסוברת שהמדינה לא צריכה להתערב במה שקורה בבית והסמכות מסורה כולה להורים – הנימוקים לכך הם טובתו של האינדיבידואל). 

כותבי המאמרים האלה והחוקרים האלה יכולים להוות דגימה טובה לצורך עריכת מחקר אנתרופולוגי על השבטים המערביים. השבטים המערביים לא מבינים שמשפחה היא מושג נצחי. לכן הם לעולם לא יבינו את מושג המשפחה. הם ידברו עליה כמו ילד שלומד מלה חדשה והוא משתמש בה כדי להראות שהוא מכיר אותה, למרות שהוא לא בדיוק מבין את משמעותה.

אי אפשר להבין את המושג משפחה, בלי להכיר בכך שבן הוא חלק מגופם של הוריו, שהתאחדו כדי ליצור אותו מתוך גופם, וכדי להוליד אחריו דורות רבים של המשכיות, שבאמצעותם הם ימשיכו לחיות עוד הרבה אחרי מותם. משפחה היא דבר שתפקידו העיקרי הוא להתקיים גם בעוד אלף שנה.

אבל כאשר סולם הערכים משתנה, ואיש כבר לא חושב על הנצח, והעיקר הוא האינדיבידואל ואושרו הרגעי, לא פלא שאי אפשר להבין את מושג המשפחה. קמות מסגרות עקרות שמתיימרות להקרא משפחה, ועיקר מטרתן הוא להרגיש הנאה בדור הזה וברגע הזה. המסגרות האלה, לא רק שאינן מחזיקות מעמד לדורות, גם דור אחד הן בדרך כלל לא מחזיקות. זה כבר לא חשוב בעיניהן.

התרבות המתקראת ליברלית, לקחה את האינדיבידואליזם עד הקצה האבסורדי שלו. מעתה, כדי להצדיק את קיומה של משפחה, היא תצטרך לתרגם את המושג משפחה לשפה אינדיבידואלית. אמנת זכויות הילד של האו"ם היא דוגמא לכך. האמנה מכירה בזכותו של הילד לא להיות מופרד מהוריו, מכירה בזכויות הילד להתחנך כפי מסורת הוריו וכפי ערכי הוריו (מלבד כמה ערכים שמנסחי האמנה מאמינים בהם והם לא הצליחו להתאפק מלכפות את אמונתם על כל ילדי העולם) מכירה בזכות הילד להקרא בשם המשפחה של הוריו, וכו'. 

האמנה אומרת מה שברור לכל שופט בכל ערכאה מאד ומעולם. ההורים רוצים לגדל את בנם, הם תובעים לגדל את בנם. הם הולידו את בנם והם רוצים שבנם ימשיך את דרכם ואת שמם אחריהם. מקומו של הבן הוא אצל הוריו, וטבעי ולגיטימי שהם יבואו וידרשו זאת. הם אלה שיחליטו כיצד יגדל. מכל האמור לעיל עולה שהאמנה לזכויות הילד אומרת דבר פשוט: אנחנו נמשיך לעשות מה שבא לנו ונקרא לזה זכויות הילד. השבטים המערביים פותרים את בעיית הזהות שלהם בדרך פשוטה: הם חיים כפי שחי כל שבט בדרך הטבע, אבל מנסחים את זה בניסוח שמתאים לתרבות של השבט, ולפי מושגים שקיימים באמונה של השבט. באקדמיה הם מסבירים את מעשיהם לפי התרבות שהם מבקשים ליצור. וראו זה פלא: אחר הניסוחים נמשכים המעשים. השבט הולך ומתמעט והמשפחות נהרסות.

הרב איתי אליצור, תושב הישוב פסגות, חבר תנועת 'בוחרים במשפחה וחוקר במרכז 'אחוה' למדיניות חברתית יהודית.