רגע המבחן לימין ולציונות הדתית

המכנה המשותף של הציונות הדתית עם אלי ישי ו"עוצמה לישראל" רב על המפריד. המטרה: מניעת אובדן קולות יקרים לגוש הימין.

ד"ר דרור אידר , א' באדר תשע"ט

דרור אידר
דרור אידר
קול ישראל

לפני כחודש, הרבה לפני שבמשרד רה"מ עסקו בזה, קראתי פה לבית היהודי להתאחד עם אלי ישי ועם "עוצמה לישראל".

המכנה המשותף של הציונות הדתית עם הזרמים הללו רב על המפריד. האיחוד לא חייב להיות מלא, אלא חיבור פרגמטי אד־הוק למען מטרה עליונה: מניעת אובדן קולות יקרים לגוש הימין במערכת הבחירות הקרובה. כולנו בוגרי טראומת 1992 ועליית ממשלת אוסלו והסכמי הדמים שהמיטו עלינו אסונות. בבחירות האחרונות אבדו יותר מ־120 אלף קולות שהצביעו לשני הזרמים הללו. לא חבל? 

השמאל כהרגלו החל בחגיגת הטרלול הכאילו מוסרית, והגיע בתוך שלוש שניות לכהניזם ולנאציזם. תקצר היריעה מלמנות את צביעותה של החבורה הזאת.

אסור ללמוד ממנה הלכות מוסר. לו השלטון תלוי בזה, הם היו כורתים ברית בעצמם עם כהנא. למעשה, הם עושים זאת בכל מערכת בחירות: בכל חישוב קואליציוני הם מונים את המפלגות הערביות, שכולן שוללות את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית ואת רעיון המדינה היהודית. שלא לדבר על הזדהות עם טרוריסטים ועם אויבי המדינה היהודית. ועוד לא הזכרנו את הביגמיסטים והמיזוגנים והקיצוניים, שעם כולם מותר לשמאל לכרות ברית. "למען השלום", כמובן. 

דרישה טהרנית

אחזור שוב: איתמר בן־גביר, למשל, עדיף בהרבה על חגי אלעד, מנכ"ל "בצלם", המסתובב בעולם ומשמיץ את ישראל באמצעות עלילות דם ומספק בכך הצדקה עקיפה לטרור נגד העם היהודי ומדינתו. לחרפתנו, הוא לא היחיד שהשמאל מתהדר בו כמופת מוסרי. לא מפיהם אנו חיים. שימשיכו להשתולל ולכנות אותנו בשמות. הם עשו כך גם לבגין ולז'בוטינסקי, ואפילו לזבולון המר.

מבחינתם תמיד היינו פשיסטים, ניאו־נאצים, כהניסטים ושלל קללות. הדרישה הטהרנית מופנית רק כלפי הימין. לא מוסר יש בטהרנות הזאת, אלא רצון לשלוט בגבולות הלגיטימציה של היריב הפוליטי ולמנוע איחוד - אובדן קולות בימין טוב לשמאל. מעל דפי עיתון זה התנגדתי לפסילת בל"ד ולעיצומים נגד חנין זועבי. הדמוקרטיה שלנו חזקה דייה, אמרתי, כדי לכלול בתוכה גם את הקיצוניות הזאת. אז עם כל הכבוד, לא תהא כוהנת כפונדקית? 

התמתנות הימין

עושה רושם שמה שמפחיד את המתנגדים לאיחוד זה ההתקרבות וההתמתנות של הימין הקיצוני. שיתוף פעולה עם זרמים מתונים ממתן גם את הקיצוניים בתוכנו. לא כל מה שהימין הקיצוני מחזיק בו, פסול. אהבת הארץ, אהבת העם, אהבת התורה - משותפות לרבים. יש מחלוקת על הדרך, על הפרשנות, על ההתנהגות. עדיף לדבר על זה מאשר להרחיק אותם לארץ גזירה. אבל לשמאל יש צורך בלתי נשלט בקיומו של שד קיצוני שבאמצעותו אפשר לצבוע את כל הימין, כל המתנחלים, כל הדתיים, כל החרדים ושלל הכללות צבועות. 

זה רגע המבחן לציונות הדתית ולימין כולו, אם אנחנו מוכנים לשחרר את התודעה שלנו מלפיתתו האדנותית של השמאל, שבמשך שנים קבע בעצמו את גבולות הלגיטימציה של הימין.

כל כך גדול הטרלול, עד שקיבלנו גם את הגיאומטריה החדשה מבית מדרשם של תועמלני השמאל: מונחים כמו "מרכז", "לא ימין ולא שמאל", "מרכז־שמאל", התאזרחו בלשוננו, אף שיודעים שמדובר באחיזת עיניים. אלו אותם שני שבטים בשמות שונים, שמאז ראשית המאה ה־20 נאבקים על הזכות לנהוג את הספינה הציונית. נקווה שהחברים בבית היהודי ישכילו להתאחד ולשמור על הקולות היקרים. בנפשנו היא.

באדיבות "ישראל היום"