כבר לא חרדים?

מי מכם נלחם על יהדותה של המדינה? עזבו רגע את הפוליטיקאים – מה אתנו, איפה אנחנו היינו כשכל זה קרה?

דודי וכטל , א' באדר תשע"ט

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

בתחילה היה נדמה שזו תופעה חולפת, כזו שמהר מאוד תיעלם מאופק חיינו. בהמשך, כשהיא התרחבה מעט, עוד הייתה תקווה שנתגבר עליה. אולם כיום, נדמה שלא נכון יהיה לטמון את ראשנו באדמה ולשגות בכך שהיא תיעלם מאליה.

החברה הדתית לאומית עברה תהליכי התחרדות.

אותה חברה, שמיום עלותה על במת ההיסטוריה התאפיינה בלקיחת אחריות, נשיאה בעול, מעורבות, מעשיות והליכה בדרך הטבע, לנגד עינינו הלכה ושינתה את עורה.

לא עוד קמעא קמעא, לא עוד ניסיונות לשינוי המציאות, לא עוד פעלתנות. החברה הדתית לאומית, שבהכוונת רבותיה בחרה לא רק לחכות למשיח אלא גם להביא אותו במו ידיה, זו שבחרה לא רק לקוות לסיעתא דשמיא, אלא גם לתת סיעתא לשמיא – הרימה ידיים.

אם זו הייתה תמונת המצב בכל תחומי החיים, עוד היינו מחשים. אולם לא כך הם פני הדברים.

אנחנו עדיין ראשונים בכל מה שקשור לתחום הצבאי – נושאים בעול, ממלאים באחוזים גבוהים את היחידות הטובות ביותר וחותמים קבע כקצינים. לא חדלנו מפעולות ההתיישבות – כמעט כל יישוב חדש בארץ ישראל מורכב מיוצאי בתי המדרש שלנו, אלפים מאתנו מוסרים את הנפש יום יום במגוריהם ביהודה, שומרון, מזרח ירושלים, בצפון ובדרום. יהודי הגלות גם הם לא נשכחו מאתנו, וכל שנה אנו שולחים את מיטב הנוער שלנו, יחד עם משפחות שלמות על טפם, לעשות נפשות למען עלייה לארץ הקודש.

עשינו ואנחנו ממשיכים לעשות את כל זה, לא משום יצר הרפתקנות שמפעם בנו ולא משום פזיזות יתירה שיש בנו לדחוק את הקץ. אנו עושים זאת כיוון שכך למדנו בתורה, שגאולתנו הולכת כרגע בדרך הטבע, קמעא קמעא, ואנו אלו שאמורים לפעול עם א-ל למען הופעתה.

אבל משהו השתנה. בשנים האחרונות הזירות בהן המשיח צריך להילחם הן כבר אינן אותן זירות מן העבר. מי שחדלו מלהילחם בקיומה הפיזי של המדינה ובקיומו הפיזי של העם היהודי, לא חדלו מלהילחם ברוחו ובערכי חייו. כבר למעלה מעשור שאנו מותקפים מבחינה תרבותית, חינוכית וחקיקתית. יש מי שמשקיע את כל כוחו בגניבת הנשמה ממדינתנו, בהפיכתה למדינת כל אזרחיה. ידו בכל. מהפרהסיה הציבורית, דרך עיצוב פני הצבא ועד למחיקת צורתה של המשפחה.

ואנו... החרדים החדשים. שותקים ומחשים.

ההומואים נותנים את הטון במשרד החינוך וקובעים לכולם כיצד ראוי לדבר, במה ראוי לעסוק ואת מה חובה להכיל. ותגובתנו – 'מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע'. על הצבא משתלטת תפיסת המגדר, שרואה את טשטוש ההבדלים בין איש לאישה בתור מטרה ראשית. ותגובתנו – תן לזמן לעשות את שלו וודאי הכול ישתנה לטובה. הרפורמים פועלים להחליש את מעמדה של הרבנות הראשית בשלל תחומים, בראשם שאלת הגיור והקביעה מיהו יהודי. ומצדנו – שקט תעשייתי ו'שב ואל תעשה עדיף'.

היכן כל הפעלתנות? מתי ברחו להן מבין ידינו היוזמה וההתקפיות? האם שכחנו מקרא מפורש שאומר – "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה", "יכול יהא אפילו עומד ובטל? תלמוד לומר, 'בכל אשר תעשה'". האם שכחנו שהברכה תחול רק על עשיה מצדנו. האם שכחנו שבדרך גאולתנו צורת ההתקדמות תלויה גם בפועלנו.

כיצד זה שפתאום, כשסוגיות תרבותיות, או כאלה שנוגעות לחקיקה, עומדות על הפרק, כולנו הופכים עורנו, מרימים עינינו לשמים ורק מחכים לביאת גואל.

לפני כמה שנים, בזמן בו השתוללה בחוץ אחת מסערות הדרת הנשים, פגשתי תלמיד חכם שעסק בקירוב ובהפצת משנתו של הרב קוק גם לציבור חילוני. שאלתי אותו כיצד הוא מתמודד בימים כאלה עם מי ששואל אותו על הסוגיה הזאת, מה יש לו לומר ואיך הוא מתמודד עם חיצי הביקורת. הוא ענה לי בשנינות, שבזמן בו הכפריים מסתובבים בחוץ עם קלשונים ולפידים בוערים ורק מחפשים את מי לתקוף, הוא מעדיף לבלום את פיו ולהימנע מדיבורים שיסבכו אותו.

באותה שעה הערכתי אותו על הפיקחות, התלהבתי מההברקה ואימצתי לעצמי את התזה שלו. "חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם", הפנמתי. אלא שעבר לו רגע וגם רגע נוסף ונראה שאנו רק נחבאים, מייחלים שיעבור זעם, מקווים שאולי בינתיים יבוא משיח ויעשה עבורנו את כל מה שמצופה מאתנו לעשות.

כולנו יודעים לשאול את הפוליטיקאים שלנו, מה הם עשו היום למען ביטחון ישראל ובמה הם הוסיפו היום לעתיד ההתיישבות. אך מה בדבר השאלה – מי מכם נלחם על יהדותה של המדינה? עזבו רגע את הפוליטיקאים – מה אתנו, איפה אנחנו היינו כשכל זה קרה?

תקווה קטנה בנפשנו חבויה אל מול טיפות טיפות של פעלתנות ברוכה. שינויים פוליטיים כאלה ואחרים, אולי התנערות מחודשת של מפלגה ששקעה בתרדמת ערכית עמוקה, הקמתה של 'תנועת חזון', שחרטה על דגלה לקדם סדר יום יהודי למדינה, שמא כל אלו מבשרים – אנחנו כבר לא חרדים?